רוני כבן שישים ושתיים, נהג מונית לשעבר מרחוב איבן גבירול בתל אביב, ועכשיו – מה שמגדירים בביטוח הלאומי "מטפל עיקרי". בת זוגו, דליה, אבחנה אלצהיימר לפני ארבע שנים, כשעוד עבדה כגננת בגן "שבולת הזהב" ברמת גן. שלושים ואחת שנות נישואים. היום הם גרים בדירת שלושה חדרים ברחוב ביאליק, קומה שלישית בלי מעלית, ורוני סופר את המדרגות בקול כל פעם שהם יורדים – "אחת, שתיים, שלוש" – כי זה עוזר לדליה להתמקד ברגליים ולא ליפול.
הבוקר הזה התחיל כמו כל בוקר: תה נענע בכוס הכחולה שלה, התוכנית "ארצות עולם" בטלוויזיה, וריח של לחם פיתה מהמאפייה שמתחת לבניין. דליה ישבה על הספה, הסתכלה במסך על נהר כלשהו באמזונס, ואז פנתה לרוני ושאלה: "מתי הבעל שלי חוזר מהעבודה?"
הוא לא תיקן אותה. פעם היה מתעקש – "דליה, זה אני, תראי אותי" – עד שהיא בכתה מבלבול. עכשיו הוא רק אמר: "הוא בדרך, יקירה. תרצי עוד תה?" ומילא לה את הכוס.
בבוקר הזה בדיוק, בשעה תשע וחצי, הגיעה הבת שלהם, שירה, עם תיק של תיקיות. שירה בת שלושים וארבע, עורכת דין במשרד קטן ברחוב רוטשילד, ובשנה האחרונה גם מי שמנהלת בפועל את הכסף של ההורים. היא באה כי קיבלה טלפון מהבנק – מישהו ניסה למשוך שלושים ושמונה אלף שקל מחשבון החיסכון של ההורים, חשבון שנועד לכיסוי הטיפול הסיעודי של דליה.
"אבא, מי בא לכאן אתמול?" שאלה שירה, והניחה על שולחן המטבח דף הדפסה של עסקה חשודה.
רוני התיישב. "אחי שלי. אבנר."
אבנר – דודה של שירה, אחיו הצעיר של רוני, מי שגר ברחוב הרצל בחולון ומזה שנתיים "עוזר" עם הטפסים של ביטוח לאומי. אבל מה שהתברר באותו בוקר, מול כוס התה שהתקררה, זה שאבנר שכנע את רוני לפני חודשיים לחתום על ייפוי כוח – "רק כדי שאוכל לסדר לך את הביורוקרטיה, אתה עייף, תן לי לעזור" – וייפוי הכוח הזה נתן לו גישה לחשבון המשותף.
"הוא אמר שזה בשביל הטיפול שלה," אמר רוני, ועיניו ננעצו בכוס הכחולה שעל השולחן, לא בשירה. "שהוא יודע מישהי שמטפלת בחולות אלצהיימר בבית, זול יותר מהמוסד. אמרתי לו שאני צריך לחשוב."
"הוא לא חיכה שתחשוב," אמרה שירה. "הוא ניסה למשוך את הכסף אתמול בשתיים ורבע. הבנק עצר את זה כי הסכום חרג מהרגיל ודרש אימות טלפוני. אם לא היו מתקשרים אליי – הכסף של אימא היה נעלם."
דליה, מהספה, אמרה פתאום: "אבנר תמיד אהב כסף. גם כשהיה ילד, היה גונב מהקופה של אמא שלו." היא אמרה את זה בבהירות מוחלטת, כמו שלא דיברה כבר שבועות, ואז חזרה להביט במסך ושאלה את רוני אם "הבעל שלה" אוהב קפה או תה.
שירה הביטה באביה. "היא זוכרת דברים מלפני ארבעים שנה וקצת לא זוכרת שאתה הבעל שלה. זה לא הגיוני."
"זה בדיוק ככה," אמר רוני, "זה המחלה. מה שרחוק – קרוב. מה שקרוב – נעלם."
באותו ערב אבנר התקשר. רוני שם את הטלפון על רמקול, ליד הכיריים, כשהוא מכין מרק עוף לדליה כי זה היה אחד הדברים שהיא עדיין אוכלת בלי בעיה.
"אחי, קרה אי הבנה עם הבנק," אמר אבנר, הקול שלו מהיר מדי. "תגיד להם שהכול בסדר, שאתה מאשר, ואני אסדר הכול מחר."
"אני לא מאשר כלום," אמר רוני. "דליה לא צריכה מטפלת זרה בבית שאף אחד מאיתנו לא בדק. ואתה לא צריך לגעת בכסף שלה בלי שאני ושירה יודעים בדיוק לאן הוא הולך."
"אני אחיך. אני רק רוצה לעזור."
"אז תבוא מחר לעורכת הדין שלי," אמר רוני, "ותחתום על ביטול ייפוי הכוח. אם זה באמת עזרה – זה לא יפריע לך."
השקט בטלפון נמשך ארבע שניות. אחר כך אבנר ניתק.
למחרת בבוקר, שירה הגיעה עם תיקייה כחולה ודף אחד בלבד בפנים: טופס ביטול ייפוי כוח, שהוכן מראש בלילה במשרד שלה ברוטשילד. היא ורוני נסעו יחד לבנק הפועלים בסניף אלנבי. אבנר לא הגיע. במקום זה הוא שלח הודעת וואטסאפ: "אתם הורסים משפחה." רוני קרא אותה על ספסל ליד הדלפק, הכניס את הטלפון לכיס, וחתם על הביטול. הפקידה אישרה בו ברגע שהחשבון נחסם לכל גישה חיצונית חוץ מרוני ושירה, ושהעברה החשודה של שלושים ושמונה אלף שקל בוטלה סופית.
באותו צהריים, כשחזרו הביתה, דליה ישבה עדיין על הספה מול התוכנית על נהרות באמריקה הדרומית. רוני התיישב לידה, מזג לה תה חדש בכוס הכחולה, ופתאום היא הניחה את היד שלה על שלו – יד קטנה, עם טבעת נישואים שהוא עדיין לא הצליח להוריד מהאצבע שלה כי התעקשה לא להוריד אותה אפילו בלילה – ואמרה: "אני אוהבת אותך."
הוא לא שאל אותה את מי היא אוהבת. הוא רק אמר: "גם אני אותך, דליה. תמיד."
שישה חודשים אחרי זה התברר, מתוך מכתב שהגיע מחברת ביטוח, שאבנר כבר שלושה חודשים לפני הארוע ההוא שילם מקדמה למטפלת פרטית בלתי מורשית – מתוך כספו שלו, לא של דליה – וכבר הבטיח לה שההעברה "בדרך". כלומר הוא לא חיפש לעזור, הוא כבר התחייב לכסף שעדיין לא היה שלו. שירה ורוני לא הגישו תלונה במשטרה; הם רק סגרו את הדלת. אבנר לא התקשר יותר, ובפסח הקרוב, כשהמשפחה התכנסה סביב השולחן ברחוב ביאליק, הכיסא שלו נשאר ריק, בלי שאף אחד הזכיר את שמו.
