נסעתי לטיילת בת-ים עם אבנר, אחרי שלוש-עשרה שנות נישואין וקיץ שלם של דיאטות שלא עבדו. המלון היה זול, הנוף היה יפה, והוא לא צילם אותי אפילו תמונה אחת.
שאלתי אותו ברגע שהתיישבנו לשתות קפה בבית קפה על החוף, עם כוס נס קפה עם קרח קרה כבר באמצע. "תצלם אותי ליד המים?"
הוא הרים את הטלפון, הביט בי שנייה, והוריד אותו.
"לא מתחשק לי."
"פשוט ככה?"
"פשוט ככה."
חייכתי. לא יודעת למה, זה פשוט קרה – ככה מחייכים כשמתביישים ולא רוצים שישימו לב. בפנים הרגשתי שמשהו קורס, לאט, כמו קיר שמתפורר אחרי גשם.
באותו ערב הבחנתי שהוא יושב על המרפסת עם הטלפון, מקליד משהו, ואז מצמצם את המסך כשראה אותי מתקרבת. זה קרה גם למחרת. ובעוד יום. הוא היה מגחך לעצמו, שולח הודעה, ואז שם את הטלפון הפוך על השולחן כאילו זה מקרי.
ליד המלון היה כלב רחוב חום, רגוע, שהתיידד עם כל מי שישב בטיילת בערב – גם איתי התיידד, בא ושכב לי על הרגליים בזמן שאבנר צ'קאפ בטלפון. זה היה הדבר הכי נעים שקרה לי באותו שבוע, כלב זר שבא ומתחכך בי.
בליל חמישי לא עמדתי בזה. אבנר נכנס למקלחת, השאיר את הטלפון על המיטה, לא נעול – מעולם לא נעל אותו, זה היה חלק מהבעיה גם, שהוא בטוח שאני לא אסתכל. פתחתי את הוואטסאפ.
הייתה שיחה עם חברו מהעבודה, רונן. גיליתי קודם שיש תמונות ששלח לו – מהחוף, מהמלון, ובהודעה האחרונה כתוב: "תתאר לך, היא רוצה שאני אצלם אותה, כשהיא בכלל לא נכנסת לפריים. אפשר להגיד שהיא לא מוכרת מהלידות של הילדים."
קראתי את זה פעמיים. הלב שלי דפק חזק, אבל לא אמרתי כלום. לא באותו רגע.
למחרת בבוקר הוא ישן עד מאוחר. ירדתי לבד לטיילת. היה חם, האוויר לח, ומהרמקולים של אחד הביתנים התנגן שיר של עומר אדם, חוזר על עצמו שוב ושוב. לבשתי שמלה כתומה שקניתי לפני שלוש שנים ולא העזתי ללבוש אותה אפילו פעם אחת – נשארה עם התג בארון.
הלכתי על החול, עם הטלפון ביד. ולקחתי תמונות. תמונות שלי, בשבילי. תמונה שבה אני מחייכת בלי שום סיבה מיוחדת. תמונה שבה הצורות שלי מספרות את האמת: הגוף של אישה שהביאה חיים לעולם, עם כל הסימנים שזה משאיר.
ישבתי אחר כך על אחד הכיסאות הפלסטיק של בית הקפה, הזמנתי בורקס עם ביצה וחומוס, ושלחתי לעצמי את התמונות באימייל – לא ביקשתי מאף אחד, לא חיכיתי שמישהו יציע.
כשחזרתי לחדר, הוא היה כבר מתלבש, בלי מודעות לכלום.
"איפה היית?"
"בטיילת. לבד."
"היית צריכה לקרוא לי."
"לא התחשק לי."
הוא לא הבין את האירוניה. אני כן.
במשך הרבה מאוד זמן חשבתי שצריך להיות מושלמת כדי להיות אהובה. אבל עכשיו אני מבינה שמוטב להיות לבד מאשר להרגיש פחותה.
כן, אולי אני לא "אותו דבר" יותר. אבל גם הוא לא. כי גבר שמשפיל את אשתו לא מגיע לו ללכת לצידה.
בחזרה לחיפה פתחתי תיקיית מסמכים ישנה ששמרתי במגירה – חוזה השכירות של הדירה היה כתוב רק על שמי, מאז שקנינו אותה לפני תשע שנים עם הירושה מאימא שלי, מאה ושמונים אלף שקל שהיא נתנה לי. הוא פשוט נשכח מהבעלות הזו, או התעלם ממנה בכוונה.
התקשרתי לעורך דין ביום שני בבוקר, עם התיק פתוח על השולחן ליד כוס הקפה שהתקרר. "אני רוצה להתחיל הליך גירושין, ואני רוצה שהדירה ברחוב הרצל תישאר רשומה על שמי בלבד, כמו שהיא."
הוא ענה שזה פשוט, שהחוזה מדבר בעד עצמו.
כשאבנר חזר מהעבודה וראה את התיק על השולחן, את הדף עם לוגו המשרד, הוא שתק שתי דקות. אחר כך שאל אם זה בגלל הטלפון. אמרתי שזה בגלל הטיפול. בגלל רונן. בגלל כל השנים שבהן חייכתי כשהוא לא רצה לצלם אותי.
הוא ניסה לדבר, לומר שזו הייתה בדיחה, ששילם ארנונה על הדירה הזאת, ששהוא בן אדם אחר כש"הוא לחוץ מהעבודה".
פתחתי את התיקייה, הוצאתי את החוזה, והנחתי אותו על השולחן לידו.
"זה שלי. ואני כבר לא במסגרת שלך."
הוא לא חתם על שום דבר באותו ערב. אבל שבוע לאחר מכן, במשרד עורך הדין, חתם – בלי להרים את העיניים מהדף, בלי לשאול שאלה אחת.
היום אני גרה באותה דירה, עם אותו נוף לכרמל מהחלון, ועם תמונה אחת מודפסת שתלויה על המקרר: אני, בשמלה הכתומה, מחייכת לים. בלי אף אחד שצילם אותי. אני עצמי לחצתי על הכפתור.
