בוזנה כהן הייתה בת ארבעים ותשע, ולה מוסך שנשאר אחרי בעלה ברחוב יפו בבאר שבע, שני מרימים הידראוליים ולוח שנה עם תאריכי החזר הלוואה מסומנים בטוש אדום. מוטי נפטר לפני שלוש שנים, בנובמבר, כשהגשם הראשון של החורף עוד לא ממש התחיל. הוא השאיר לה חוב בבנק, מפתחות לשער, ובן שבדיוק אז סיים משפטים באוניברסיטת תל אביב והתקשר פעם בשבוע, תמיד בשישי אחר הצהריים, תמיד באותה שעה.
לבן קראו אורי. ואורי הוא זה שלפני שבועיים הגיע ליפו עם תיק מסמכים והצעה שהקפיאה לבוזנה את הידיים, למרות שהתנור החשמלי דלק במוסך.
"אמא, אני לא מבקש. אני מודיע." הוא הניח את התיק על השולחן, ליד ערימת מסנני שמן ישנים. "המוסך שייך לי בחצי, אבא רשם את זה בצוואה, את יודעת את זה לא פחות טוב ממני. אני רוצה למכור אותו ליזם. מציעים שבעה מיליון וחצי שקל על המגרש."
בוזנה ניגבה את הידיים בסמרטוט, למרות שלא עשתה שום דבר שדרש ניגוב ידיים. זו הייתה תנועה אוטומטית — כך נהגה כשהייתה צריכה עשר שניות כדי שהקול שלה לא יישבר.
"ואני אמורה ללכת לאן?"
"תקני לך דירה. יישארו לך עוד שלושה מיליון וחצי בערך אחרי סגירת ההלוואה."
היא לא צעקה. לא היה טעם — לאולם המוסך יש אקוסטיקה כזו שכל צעקה חוזרת מהפח טיפשה יותר משיצאה. היא רק אמרה שהיא צריכה לחשוב על זה, ושתיתן לו תשובה עד סוף החודש. אורי הנהן, הביט בשעון — היה לו רכבת ב־17:22 מתחנת השלום — ויצא, והשאיר את התיק מאחוריו.
באותו ערב, כשישבה במשרד הקטן של המוסך ליד מנורה שהבהבה כי היה צריך להחליף לה מתנע, בוזנה פתחה מגירה שבה מוטי שמר פנקסי הזמנות חלקים ישנים. היא מצאה שם פתק, כתוב בכתב ידו: "בוזנצ'יק, אם משהו יקרה לי, המוסך שלך כל עוד את רוצה לנהל אותו. הילד יקבל את שלו כשאת תחליטי שהגיע הזמן." לא צוואה — פתק פרטי, בלי תוקף משפטי. אבל הפתק הזה אמר לה יותר מכל סעיף בעולם.
היא נזכרה אז כמה פעמים במהלך שלוש השנים האלה הייתה אסירת תודה על דברים שאף אחד אחר לא היה שם לב אליהם. על כך שמוטי הספיק ללמד אותה להבחין בין קול חריקה של מיסב לקול של שסתומים, לפני שהלך. על הלקוח שהגיע מאשדוד רק כי סמך עליה, לא על המוסך הקרוב יותר לבית שלו. על כך שהחורף הראשון בלעדיו עבר, למרות שאז נדמה לה שלא תשרוד יום אחד. היה לה הרגל — אולי מוזר, אבל שלה — לכתוב בערבים על פתקיות שהדביקה על המקרר על מה שהייתה אסירת תודה באותו יום. לפעמים זו הייתה שורה אחת: "על זה שהמנוע במרצדס של גברת אזולאי סוף סוף התניע." לפעמים: "על המרק שהשכנה בישלה כשלא היה לי כוח לבשל."
השכנה מלמעלה, גברת שולה, הגיעה למחרת עם תרמוס תה ועם הכלב שלה, שהריח כל פינה במוסך כאילו חיפש משהו שמוטי איבד. בוזנה סיפרה לה על השיחה עם אורי, בלי לבכות, רק מונה עובדות, כאילו קוראת מתוך דוח טסט.
"ומה את מרגישה?" שאלה גברת שולה, ומזגה תה לתוך שני כוסות שמן מנוע ריקות, כי כוסות אחרות פשוט לא היו בהישג יד.
"שהוא לא שואל מה אני מרגישה. הוא שואל כמה זה שווה בשקלים."
במשך שבועיים בוזנה עשתה מה שתמיד עשתה — פתחה את המוסך בשבע, קיבלה לקוחות, בערב ספרה את התקבולים ליד אותה מנורה מהבהבת. אבל במקביל היא גם הלכה לנוטריון ברחוב הרצל, איש שהכיר עוד את מוטי וזכר איך חתמו על חוזה השכירות של המגרש לפני חמש עשרה שנה. היא לקחה איתה תיק עם מסמכי המוסך, תעודת פטירה של בעלה, נסח טאבו, ואת הפתק מהמגירה — לא כראיה משפטית, אלא כדי שהנוטריון יבין באמת במה מדובר.
התברר שמוטי אכן רשם בצוואה חצי מהזכויות לבן. אבל הוא גם רשם משהו שאורי לא הזכיר, אולי כי הוא עצמו לא קרא את המסמך עד הסוף — זכות שימוש לכל החיים לבוזנה בניהול העסק במגרש הזה, בלי קשר לחלוקת הבעלות. מכירה דרשה את חתימתה. בלעדיה שום יזם לא יכול היה לגעת אפילו ביסודות.
בשבת האחרונה של החודש אורי הגיע שוב, הפעם עם חברה שהציג כארוסה שלו, ועם שאלה בעיניים עוד לפני שפתח את הפה. הם ישבו במשרד, ליד אותו שולחן שעליו הונח עכשיו לא התיק של היזם, אלא תיק אחר — עם אישור נוטריוני, הסכם זכות שימוש לכל החיים, והדפסה של הערכת שווי המוסך שנערכה על ידי שמאי שבוזנה הזמינה שבוע קודם לכן.
"אני לא מוכרת את המוסך, אורי." היא פתחה את התיק והניחה לפניו את המסמך הנוטריוני. "אבל אני קונה ממך את החצי שלך. השמאי העריך את כל המגרש בחמישה מיליון ומאתיים אלף שקל. החלק שלך זה שני מיליון ושש מאות. הבנק כבר אישר הלוואה כנגד המגרש, תקבל העברה תוך שבועיים מהחתימה."
אורי הביט בנייר, אחר כך באמא שלו, אחר כך שוב בנייר — כאילו המספרים היו יכולים להשתנות אם רק יסתכל מספיק זמן.
"חשבתי שתילחמי על זה שתישארי בעלים יחידה בלי לשלם, כי זה החיים שלך, העבודה שלך…"
"אבא שלך השאיר לך חצי כי הוא אהב אותך, לא כדי לקפח אותך בירושה. אבל אני זו שעובדת כאן חמש עשרה שנה, אני זו שמחזירה את ההלוואה כל חודש, ואני זו שתחליט מתי המוסך הזה יפסיק להיות שלי."
החברה של אורי זזה על הכיסא, מסתכלת פעם על אחד פעם על השני. אורי לקח את המסמך, קרא אותו פעמיים, אחר כך שלח יד לעט שהיה מונח ליד המחשבון — אותו עט שבוזנה השתמשה בו בערבים לרשום את התקבולים מהמוסך.
"ואם לא אחתום?"
"אז שום דבר לא משתנה. אני ממשיכה לנהל את המוסך, אתה ממשיך להחזיק בחצי שלך על הנייר, שלא נותן לך כלום כל עוד אני חיה ועובדת. שני מיליון ושש מאות אלף עכשיו, או שתחכה עד שאמות, ואז תחליט מה לעשות עם הכול. הבחירה שלך."
הוא חתם. לא כי הבין משהו עמוק על הזיכרון של אבא שלו או על העבודה של אמא שלו — אולי כן הבין, ואולי פשוט חישב ששני מיליון ושש מאות עכשיו עדיפים על אי־ודאות לעשרות שנים. בוזנה לא שאלה על המניעים. היא ליוותה אותם לרכב, ליטפה בדרך את הכלב של השכנה שיצא דווקא אז לטיול והריח את הגלגל הרזרבי שהיה מונח ליד הכניסה.
בערב, כשהמוסך התרוקן, היא ישבה ליד השולחן וכתבה על פתקית שהדביקה על המקרר במטבחון: "על זה שהפתק במגירה נמצא בזמן." היא מזגה לעצמה תה לאותה כוס שמן מנוע, הביטה במרימים ההידראוליים העומדים באולם המחשיך, והתחילה לרשום את הזמנות החלקים למחר.
