בשבת השאירו אצלי את שלושת הנכדים ליום שלם, "יציאה חשובה" הם קראו לזה. בערב הקטן הראה לי בטלפון תמונות – כל המשפחה בחתונה, אולם, עוגה, כולם בחליפות. ואז שאל: "סבתא, למה את לא היית שם?"
הסתכלתי במסך הטלפון של יהונתן הקטן וחשתי איך משהו בוער לי בבטן.
אני נעמי, בת שישים ואחת. שלושים ושתיים שנה עבדתי בספרייה העירונית בחולון – התחלתי כנערה צעירה מיד אחרי בית הספר התיכון, סיימתי כמנהלת מדור ההשאלה. לפני שנתיים פרשתי לגמלאות. יש לי דירת שלושה חדרים ברחוב סוקולוב, מרפסת עם עציצי נענע ובזיליקום, ומכונת קפה איטלקית ישנה שקונה לי כל בוקר עשר דקות של שקט לפני שהיום מתחיל.
עידו הוא הבן היחיד שלי. גידלתי אותו לבד – בעלי אבנר עזב כשהילד היה בן שבע. לא לאישה אחרת, סתם החליט שהמשפחה חונקת אותו ועבר לגור בברלין. כמה שנים הגיעו ברכות לחגים, אחר כך פסקו.
עם עידו תמיד היה לי קשר קרוב. או ככה חשבתי.
כשהוא הכיר את שירה לפני תשע שנים, שמחתי. בחורה נאה, אנרגטית, עבדה במשרד רואי חשבון ברמת גן. החתונה התקיימה מהר, כי נועה כבר הייתה בדרך. זוכרת איך באולם, אמא של שירה, גברת רותי, התיישבה לידי ואמרה: "נעמי, עכשיו אנחנו משפחה אחת". הנהנתי וגם באמת האמנתי בזה.
הסדק הראשון הופיע אחרי לידת דניאל, הבן האמצעי. שירה התחילה להעיר הערות – שאני מתקשרת יותר מדי, שאני נותנת יותר מדי עצות, שהשיטות שלי "מיושנות". פעם אמרה לי מול עידו: "אמא, בבקשה לא לתת לילדים סוכר, כמה פעמים אני צריכה לחזור על זה". אמא. ככה היא קראה לי, אבל בטון שבו אומרים "בבקשה" לפני פקיד הוצאה לפועל.
עידו שתק. תמיד שתק. זה היה הכי גרוע.
ניסיתי להסתגל. הפסקתי לקנות לנכדים שוקולד. התקשרתי פחות. הגעתי רק כשהזמינו אותי, וההזמנות התמעטו. אבל כשהיו צריכים שמרטפית – אז הטלפון צלצל מיד. "אמא, תוכלי ביום חמישי לאסוף את נועה מהגן?" "אמא, לדניאל יש דלקת גרון ואנחנו לא יכולים לקחת חופש". "אמא, בשבת יש לנו יציאה חשובה".
אף פעם לא סירבתי. אף פעם. כי אלה הנכדים שלי. כי אני אוהבת אותם עד כאב ממש מתחת לצלעות, כשנועה אומרת "סבתא, ציירתי לך פרפר". כי לדניאל יש בדיוק את העיניים של עידו כשהוא היה קטן. כי יהונתן, שרק בן שלוש, מתחבק אליי בכל הגוף ונרדם עם האגודל בפה.
באותה שבת עשיתי הכל כרגיל. בצק לילדים, סרטים, טיול בפארק הראשונים, עוגת גבינה עם צימוקים, אמבטיה בערב. יהונתן קצת התלונן, כי שן חדשה בוקעת לו, אבל התמודדתי. תמיד מתמודדת.
בתשע וחצי הגיע עידו. לבד. שירה נשארה במכונית, ראיתי אותה דרך החלון מסדרת שיער במראה. אפילו לא נופפה לי.
– "איך היה?" שאלתי, בעזרת הכנסתי את יהונתן הישן למושב הבטיחות.
– "בסדר. תודה אמא", ענה בקצרה.
רק אחר כך, כשסגרתי את הדלת וישבתי במטבח עם כוס תה, הבנתי מה בעצם ראיתי בטלפון. יהונתן הספיק להראות לי את התמונות לפני שעידו הגיע. וראיתי עוד משהו שלא עיכלתי קודם – באחת התמונות, ברקע, ליד שולחן האורחים, ישבה גברת רותי. אמא של שירה. בחליפה אלגנטית, עם ברושה, עם כוס יין.
היא הוזמנה. אני לא.
לא ישנתי עד שלוש בלילה. התהפכתי מצד לצד, ובראש הסתובבה שאלה אחת: של מי הייתה החתונה הזאת? מי התחתן? ולמה הבן שלי, הבן היחיד שלי, במקום להזמין אותי – ביקש שאשמור על הילד?
ביום ראשון התקשרתי לעידו. ענה אחרי הצלצול החמישי.
– "אמא, מה קרה? הכל בסדר?"
– "עידו, הייתם אתמול בחתונה?"
השתיקה בצד השני נמשכה יותר מדי זמן. שמעתי ברקע את קולה של שירה, משהו כמו "תגיד לה כבר". אחר כך עידו נשם עמוק, כמו לפני קפיצה למים קרים.
– "זו הייתה החתונה של אחיה של שירה. של רועי."
– "ולמה לא הוזמנתי?"
– "כי… שירה חשבה שזה יהיה לא נעים. בגלל ההערות שלך על החינוך. היא אמרה שאם תבואי, את תגרמי לדרמה."
הרגשתי איך הרגליים שלי נחלשות. ישבתי על הכיסא במטבח, ליד הכיריים שעליהם עוד עמד הסיר מהמרק שהכנתי אתמול לילדים.
– "שמרתי על הילדים שלכם כדי שתוכלו לחגוג בלעדיי."
– "אמא, זה לא ככה…"
– "בדיוק ככה. אני מספיק טובה לשמור, אבל לא מספיק טובה לשבת ליד השולחן."
הוא לא ענה. שמעתי רק את הנשימה שלו ואת הרעש הקלוש של המכונית ברקע – הם כנראה נסעו לאנשהו.
באותו רגע החלטתי משהו. לא בכעס, אלא בבהירות שלא הכרתי אצלי קודם. סגרתי את הטלפון בלי להיפרד.
למחרת בבוקר הלכתי למשרד של עורך הדין ברחוב ויצמן, מי שעשה לי בזמנו את הצוואה. הוצאתי מהתיק שלי את הנייר הישן וביקשתי לשנות אותו. בצוואה הקודמת חילקתי את הדירה בסוקולוב ואת החסכונות – מאה ושמונים אלף שקל בקופת גמל – שווה בשווה בין עידו לנכדים. עכשיו ביקשתי מעורך הדין לכתוב אחרת: החסכונות עוברים ישירות לשלושת הנכדים, בקרן נאמנות שתשוחרר להם בגיל עשרים ואחת. הדירה נמכרת, והתמורה מחולקת חצי לנכדים, חצי לעמותת "לב חם" שמפעילה בית לילדים בסיכון בבת ים – שם בו התנדבתי שנתיים אחרי הפרישה, לפני שהפכתי לשמרטפית הקבועה של המשפחה.
לעידו לא נשאר דבר בצוואה. לא מתוך נקמה. פשוט כי הבנתי שאני לא צריכה יותר לקנות את מקומי במשפחה הזאת במחיר של שתיקה.
באותו שבוע גם התקשרתי לעמותה והודעתי שאני חוזרת להתנדב, שלוש פעמים בשבוע. ולנכדים – להם לא הפסקתי לדבר. שלחתי הודעה לעידו: "אני עדיין סבתא של הילדים ותמיד אהיה. אבל אני לא שמרטפית בחינם שאפשר להעלים מהשולחן. כשתרצה לדבר כמבוגר – אני כאן".
עברו שלושה שבועות בלי שיחה. ואז, ביום שישי אחד, דפיקה בדלת. עידו עמד שם לבד, בלי שירה, עם עיניים אדומות ומעטפה ביד.
– "אמא, אני… לא ידעתי שזה הגיע לזה. שירה אמרה שאם לא אזמין אותך זה יעבור. לא עבר."
– "מה במעטפה?"
– "הזמנה. ליום ההולדת של יהונתן, בעוד חודשיים. אני רוצה שתבואי. לא כשמרטפית. כאורחת."
הסתכלתי בו. לא חייכתי מיד. פתחתי את המעטפה, קראתי את הכתובת, את השעה. הנחתי אותה על השולחן, ליד הכריכה הישנה של ספר מתכונים שהיה פעם של אמא שלי.
– "אני אבוא", אמרתי. "אבל אני רוצה שתדע – את הצוואה לא שיניתי בחזרה. וזה נשאר ככה."
הוא הנהן, בלי לשאול למה. אולי הבין לבד.
חודש וחצי אחר כך, בסוף ספטמבר, עברתי דירה – מכרתי את הדירה בסוקולוב וקניתי דירת שני חדרים קרובה יותר לים, בבת ים, במרחק הליכה מהעמותה. במהלך האריזה מצאתי קופסת נעליים ישנה עם מכתבים שאבנר, בעלי לשעבר, שלח לי עוד לפני שעזב – וביניהם טיוטת מכתב שמעולם לא שלח, ובו הוא מתאר כמה הוא מפחד "להיעלם בתוך המשפחה שלו עצמו". הבנתי אז שהפחד הזה, בצורה אחרת, עבר גם לעידו – הוא לא היה אכזרי, הוא היה חלש. זה לא סלח לו על השתיקה, אבל זה הסביר אותה. לא סיפרתי לו על המכתב. חלק מהדברים נשארים שלי.
