מים. זה הדבר הראשון שהרגליים שלו מרגישות דרך המגפיים — קרים, סמיכים, לא נעים כמו מים אמורים להיות. רועי בן־עטר יורד בזהירות מהשפה הבוטונית של התעלה, יום שלישי אחרי הצהריים, פברואר 2026, והיד שלו נתקלת במשהו מתכתי מתחת לפני השטח. הוא מושך. דלת של מקרר ישן, חלודה בקצוות, מכוסה בשכבה ירוקה דביקה של אצות. הריח מכה בו בבת אחת — ביוב מעורב בבוץ, משהו מתוק ורקוב גם יחד — והוא כבר יודע שהחולצה שלו תידבק לגב תוך עשר דקות, גם בפברואר.
בן עשרים ושלוש, עובד במשמרות בחנות טלפונים בבני ברק. אין לו באג'ר, אין לו צוות, אין לו תקציב עירייה. יש לו כפפות גומי מהסופר בפינה, מגרפה ישנה של אבא שלו ושקיות אשפה שחורות שהוא קונה בעצמו. התעלה הזו עוברת מאחורי הבית שלו ברמת גן ומתחברת בהמשך לירקון. הוא זוכר אותה מהילדות — מים שזרמו, אולי לא נקיים לגמרי, אבל זורמים. בעשר השנים האחרונות היא הפכה למזבלה: בקבוקי פלסטיק, שקיות, כיסא פלסטיק שבור אחד שצף כמו רפסודה, ועכשיו גם המקרר הזה. בקיץ הריח מטפס עד הקומה השנייה בבניין שלו, נכנס דרך החלון של חדר השינה בשעות הלילה.
הוא דוחף את דלת המקרר הצידה ומתחיל לאסוף בקבוקים, אחד אחד, לתוך שקית שחורה שכבר כבדה מדי מכדי להרים אותה נכון.
בהתחלה הצטרפו אליו שניים מהחברים מהצבא — תומר ואיתי. באו פעם, צילמו סטורי, אספו שקית־שתיים, ונעלמו. אחרי שבועיים רועי נשאר לבד. ההורים שלו בהתחלה לא ידעו בכלל כמה רציני זה נהיה — הוא אמר שהוא "יוצא לריצה" או "נפגש עם מישהו", ובעצם היה הולך לתעלה עם שקית כפפות בכיס.
הוא לא חיכה לשום קול קורא או תקציב פיתוח. את הכפפות, השקיות והמגרפה הנוספת הוא קנה מהכסף שלו — בסביבות שלושת אלפים ושמונה מאות שקל במהלך חצי שנה, ממשכורת של עובד חנות. העור על כפות הידיים שלו התחיל להתקלף מהמגע הממושך במים המזוהמים, סדקים דקים בין האצבעות שלא נעלמו גם אחרי שהוא שטף אותן שלוש פעמים בסבון. אמא שלו ביקשה ממנו בפירוש להפסיק להיכנס לשם בלי ציוד מתאים. הוא קנה כפפות עבות יותר, ולא הפסיק. "תראי," הוא אמר לה פעם, ומשך אותה אל המרפסת להצביע על קטע של עשרה מטרים שהפך ממש מול העיניים שלה מגוש זבל למים שזורמים, "זה לא דמיון. זה באמת קורה."
הוא התחיל להעלות לאינסטגרם תמונות "לפני" ו"אחרי". חלק כתבו "כבוד". אחרים כתבו "אתה עושה את זה בשביל לייקים". מישהו כתב בתגובה שהוא "סתם עושה שואו". ואחד הגדיל לעשות וטען שהתמונות מזויפות, שאי אפשר שהפרש כזה יהיה אמיתי בלי עריכה או בינה מלאכותית. רועי לא התווכח יותר מדי, רק ענה: "תבואו תראו בעיניים," ושיתף עוד ועוד — קטע קטע, מטר אחרי מטר, באג'ור שמלוכלך בבוקר ונקי בערב.
הפוסטים הגיעו בסוף לאיש עסקים מוכר, מבעלי אחת הרשתות הגדולות בארץ. הוא כתב בפוסט ציבורי שאם הרצון לקבל לייקים הוא מה שגורם לבחור צעיר לנקות תעלת מים בידיים, אז זו דוגמה לרגע שבו הרשתות החברתיות עובדות לטובת משהו טוב. הוא כינה את רועי "ההשראה של תחילת השבוע שלי". מהרגע הזה, עמוד האינסטגרם של רועי קפץ מכמה מאות עוקבים לעשרות אלפים תוך ימים ספורים.
אחר כך הצטרפו קולות נוספים — שחקן כדורגל ותיק מהליגה הלאומית שיתף את התמונות וכתב שזו "עבודה של גיבור אמיתי", וארגון סביבתי בינלאומי שעוסק בניקוי מקווי מים פנה אליו והציע לשלב בין המאמץ האישי שלו לפרויקט רחב יותר. בתחילת ספטמבר 2026 ראש עיריית רמת גן הזמין את רועי לפגישה אישית בבניין העירייה, הודה לו על שם התושבים, והבטיח תמיכה — פועלי ניקיון, משאית הובלה, ואפילו שילוט "אל תזרקו פה זבל" לאורך התעלה.
"אני לא מבין איך מישהו זורק שקית לתוך מים שהוא בעצמו גר לידם," אמר רועי בראיון קצר לעיתון מקומי באותו שבוע. בן אדם אחד יכול להוציא אלף בקבוקים, משאית יכולה לפנות טונות של פסולת, אבל אם למחרת בבוקר מישהו שוב זורק שקית למים, הכל חוזר להתחלה. אז רועי לא רק מנקה. הוא גם מציב שלטים, מדבר עם שכנים שיושבים על הספסל ליד התעלה, ומנסה לשנות הרגל, לא רק נחל.
חצי שנה אחרי שהעירייה נכנסה לתמונה, רועי נכנס למשרדי מחלקת התברואה כדי לתאם לוח זמנים לפינוי עם אחד הפועלים. ראש המחלקה דיבר בטלפון, סימן לו לחכות, ועל השולחן לידו היה מונח מסמך העברה בנקאית פתוח, עם סכום מסומן בטוש צהוב. רועי לא התכוון להציץ, אבל השם בשורת המקור קפץ לו לעיניים — שם איש העסקים שכתב עליו בפוסט ההוא. לא תקציב עירייה. תרומה פרטית. המשאית, הבאג'ר הקטן, הכל. הוא עמד שם עם הנייר של תיאום הפינוי ברועד ביד, קורא את הסכום פעמיים, שלוש פעמים, מנסה להבין איך זה שהוא חשב שהעירייה סוף־סוף זזה בכוחות עצמה, והיא בעצם רק העבירה הלאה כסף של מישהו אחר.
ראש המחלקה הבחין בו וסגר במהירות את הדף. "זה לא היה אמור…" הוא התחיל להגיד, ורועי רק הניד ראש ואמר "זה בסדר" ויצא.
הוא לא פרסם את זה ברשת ולא ביקש תודות נוספות. בערב הוא ישב על המרפסת עם אמא שלו, שתי כוסות תה מצטננות על השולחן הקטן ביניהם, והוא גלגל את הניר של תיאום הפינוי בין האצבעות עד שהוא נהיה גליל דחוס.
"אז זהו," הוא אמר. "מישהו באמת האמין שזה יימשך."
אמא שלו לא ענתה מיד. היא לקחה את כוס התה שלה, הרגישה שהיא כבר קרה, ושתתה בכל זאת. "אז תמשיך," היא אמרה בסוף.
למחרת בבוקר הוא ירד שוב לתעלה, עם המגפיים ושקית כפפות בכיס, כמו בכל יום.
