אני זוכר בדיוק את השעה — שמונה ועשרים בערב, כי הסתכלתי על השעון שלי פעמיים באותה דקה. לא בגלל שהתרגשתי. בגלל שרציתי שזה ייגמר.
קוראים לי אורן שגיא, אני בן שלושים ושבע, ואני עורך דין מסחרי. באולם האירועים של מלון "רויאל ביץ'" בהרצליה, בכנס הענק הזה של איחוד חברת "רם-נדל"ן" עם קבוצת "תמיר תשתיות", ישבתי בשולחן שבע. לא שולחן ההנהלה. שולחן שבע, ליד המטבח, שם מריחים את הבשר לפני שמגישים אותו. זה היה המקום שהקצו לי, ולא פתחתי את הפה להתלונן. אשתי לשעבר, ליאת, הייתה אומרת שאני "יודע לשבת בפינה בלי להרעיש" — וזה לא מחמאה, כשהיא אמרה את זה.
אני נכדו של יעקב תמיר, האיש שבנה את "תמיר תשתיות" מחצר גרוטאות ברמלה למפעל ענק שמחזיק כבישי אגרה, מתחמי לוגיסטיקה וחוזים עם שלוש רשויות מקומיות. סבא שלי מת לפני ארבע שנים והשאיר לי עשרים ושניים אחוז מהחברה — לא בגלל שאני הכי מוכשר במשפחה, אלא כי הייתי היחיד שטרח לבוא אליו לבית החולים כל יום שלישי במשך שנתיים, גם כשהוא כבר לא זכר את שמי בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר. זה לא סוד משפחתי גדול. זה סתם מה שקרה.
לא לבשתי חליפה מעוצבת. לבשתי את החליפה הכחולה הכהה שקניתי לפני שלוש שנים לבר המצווה של האחיין שלי, עם עניבה שאפילו לא זוכר מאיפה. הגעתי לבד, בלי אישה, בלי עוזר אישי שרץ אחרי עם אייפד. חניתי את הרכב בעצמי בחניון התת-קרקעי, כי לא ראיתי טעם לשלם למחסן החניה שלושים ושמונה שקלים כדי לחסוך שלוש דקות הליכה.
ישבתי בשולחן שבע ואכלתי את הדג ברוטב לימון שהגישו, ושתיתי מים מוגזים, כי לא רציתי להיות במצב שבו מישהו יריח יין ברמיזה ויתחיל לדבר איתי על "ההזדמנות של החיים". שמעתי הרבה מזה באותה תקופה. האיחוד בין שתי החברות עמד להיחתם בעוד שבוע. מיליארד ומאתיים מיליון שקל שווי משולב, בערך שלוש מאות עובדים שיעברו למבנה ארגוני חדש, וזכויות על שטחי בנייה בשלוש ערים. לגבי המשפחה שלי, זה נראה כמו הכתרה. לגבי מה שהיה כתוב בחוזה — זה עדיין לא היה חתום.
אף אחד לא הסביר את זה לדנית תמיר.
דנית היא בת דודה שלי מצד אבא, בת שלושים ואחת, גרושה טרייה מבעל שני שנפרד ממנה אחרי שמונה עשר חודשי נישואים. היא לבשה שמלה כתומה עם גב פתוח, שרשרת זהב שכיסתה חצי מהעצם של הבריח שלה, ועגילי יהלום שהאירו כל פעם שהאור מהתקרה נגע בהם. היא הגיעה לכנס כאילו זה כבר שלה. כבר בשעה תשע וחצי היא עברה בין שולחנות, חיבקה אנשים שהיא חשבה שכדאי להיראות איתם בתמונה, נשקה ללחיים של נשים שהבעלים שלהן ישבו בהנהלה, והתעלמה לגמרי מהמלצריות כשהיין נשפך על השולחן שלה. היא דיברה חזק, כדי שכל השולחנות הקרובים ישמעו: "אנחנו סוגרים את זה בשבוע הבא. אבא כבר חתם על כל הסעיפים."
אני ידעתי דברים שדנית לא ידעה שאני יודע. במשך שנתיים ישבתי עם עורכי הדין של סבא, קראתי את הצוואה המתוקנת שלו שלוש פעמים, וידעתי בדיוק כמה מהמניות שלי מוגנות בהסכם נאמנות שמנע מכל אחד — כולל אבא של דנית — לצרף אותן לעסקת האיחוד בלי חתימה שלי בכתב יד. סבא לא סמך על דוד רפאל, אבא של דנית. לא בגלל שדוד רפאל גנב כסף — הוא לא — אלא כי סבא ראה איך הוא מקבל החלטות מהירות מדי כשיש עדים בחדר.
כשמלצר הביא את הקינוח, דודי רפאל עלה לבמה. הוא היה גבר שרירי בן שישים ושתיים עם קול שנשמע כמו הוא נולד עם מיקרופון בגרון. הוא דיבר על "מורשת", על "שני דורות שמתאחדים", ועל "העתיד שאנחנו בונים ביחד לילדינו". הוא לא הזכיר אותי אפילו פעם אחת. זה היה בסדר. באמת. לא הייתי צריך שיזכיר אותי. הייתי צריך רק שיזכור שהחתימה שלי חסרה.
אחרי הנאום, דנית התיישבה — לרגע — בכיסא הריק לידי בשולחן שבע, בגלל שהשולחן שלה התמלא באנשים שהיא רצתה שיראו אותה איתם. היא הסתכלה עליי כאילו רק עכשיו שמה לב שאני בכלל קיים בחדר. "אורן, נכון? מה אתה בכלל עושה פה בירכתי האולם? חשבתי שכולם מהמשפחה בשולחן הראשי."
"אני לא אוהב שולחנות ראשיים," אמרתי.
היא צחקקה, מלאה בביטחון שדברים כבר סגורים. "בשבוע הבא כבר לא יהיה משנה איפה אתה יושב. תמיר-רם תהיה החברה הכי גדולה בגוש דן, ואתה תקבל את החלק שלך כמו כולם."
שתקתי. לא בגלל שלא היה לי מה לומר. בגלל שידעתי שמה שהיא אומרת פשוט לא נכון, ולא ראיתי טעם להסביר את זה באמצע קינוח שוקולד מול שישים אורחים.
למחרת, בעשר בבוקר, ישבתי במשרד של עורכת הדין שלי, שרון בכר, ברחוב רוטשילד בתל אביב. שרון פתחה את התיקייה הירוקה על השולחן הזכוכית שלה — התיקייה שבתוכה היה הסכם הנאמנות המקורי, החתום בעט כחול על ידי סבא שלי חמישה חודשים לפני שהוא נפטר. "עשרים ושניים אחוז מהמניות שלך כפופים לסעיף הזה," היא אמרה, והצביעה על פסקה בעמוד תשיעי. "בלי החתימה שלך, האיחוד לא יכול לכלול את הנכסים שקשורים לחלוקת מגרשי הלוגיסטיקה באשדוד. זה שני שליש מהשווי המדובר."
"הם יודעים את זה?" שאלתי.
"דוד שלך חתם על ההסכם ההוא ב-2019. הוא היה שם. הוא ידע." היא הרימה גבה. "אתה חושב שהוא שכח, או שהוא הימר שלא תבדוק?"
לא עניתי מייד. חשבתי על סבא, על יום שלישי אחד בפרט, כשהוא אחז בידי בבית החולים ואמר לי, כמעט בלחישה, "אורן, אל תיתן להם להריץ אותך. גם אם תצטרך לעצור אותם ליד הדלת." אז הרמתי את הטלפון וחייגתי לדוד רפאל.
"אני לא חותם," אמרתי לו. "לא בשבוע הבא, לא עד שאני רואה את ההערכה המלאה של נכסי אשדוד, ולא עד שהשם שלי מופיע בהסכם הניהול כדירקטור פעיל, לא כ'יועץ' על הנייר."
הוא צעק. אחר כך הוא התחנן. אחר כך הוא אמר שדנית "כבר סיפרה לכל המשפחה שזה סגור", וזה יהיה מביך. עניתי לו שזה לא היה תפקידי לדאוג למה שדנית סיפרה למשפחה לפני שהיא בדקה עם מי היא צריכה לבדוק קודם.
שלושה שבועות אחר כך ישבנו שוב — כל המשפחה, במשרדי החברה ברמת החי"ל, סביב שולחן ישיבות ארוך מזכוכית שחורה. דוד רפאל הביא איתו רואה חשבון חדש. דנית ישבה לידו, בלי תכשיטים הפעם, עם תיק מסמכים שלא פתחה אף פעם. הסכמנו על הסכם מתוקן: עשרים ושמונה מיליון שקל שיועברו אליי כפיצוי על הוויתור על חלק מזכויות השליטה שלי בנכסי אשדוד, מקום קבוע בדירקטוריון, וזכות וטו על כל מכירה עתידית של קרקעות באזור. חתמתי בעט שלי, לא בעט שלהם. שרון עמדה מאחוריי ובדקה כל שורה.
דוד רפאל לא הסתכל עליי כשחתם. דנית כן הסתכלה. היא לא אמרה כלום. פשוט קמה, לקחה את התיק שלה, והלכה לעמוד ליד החלון, מסתכלת על הכביש המהיר למטה, עד שהפגישה נגמרה.
אני עדיין יושב בשולחנות ליד המטבח כשיש אירועים משפחתיים. זה לא השתנה, וזה גם לא צריך להשתנות. אבל עכשיו, כשמישהו שם לב שאני בכלל שם — הם כבר יודעים לבדוק קודם מה יש לי בתיקייה, לפני שהם מחליטים מה סגור ומה לא.
