את הסיפור הזה שמעתי מהדוד שלי, שעבד שלושים שנה כמטפל בגן החיות התנ"כי בגבעתיים עד שיצא לגמלאות לפני חמש שנים. הוא היה מספר אותו בכל מסיבת יום הולדת שלנו, ובכל פעם נוסף עוד פרט קטן שלא היה שם קודם.
האורנג-אוטן שקראו לו רשמית "217", אבל כל המטפלים כינו אותו "המלך", הגיע לגן החיות מברלין עוד ב-2003, כשהיה בן שמונה. כבר מההתחלה הדוד היה אומר שיש משהו לא רגיל בחיה הזאת — היא הייתה עוקבת אחרי המטפלים פותחים מנעולים בשלווה מוזרה מדי, כאילו לומדת בעל פה.
בפעם הראשונה הוא ברח בסופ"ש של שבועות. באותם ימים עבדו בגן החיות כחמישים איש, ואף אחד לא הבין איך קוף במשקל שמונים קילו הצליח להגיע מעבר לגדר בגובה שלושה מטרים בלי שום סימן שמישהו דחף אותו או עזר לו לטפס. המלך פשוט טייל בשביל בין דוכן הגלידה לביתן החתולים, בוחן את המבקרים בשלווה כזאת, כאילו הוא עצמו קנה כרטיס כניסה. אישה אחת אפילו ביקשה ממנו להצטלם — לא הספיקה להבין מה קורה, עד שהמטפלים הגיעו עם רשתות.
בפעם השנייה — כעבור שנה וחצי, כבר בחורף, כשריח היין החם התפשט מהקיוסק ליד הכניסה שמכר אותו לתיירים. הפעם המלך הלך ישר לביתן האריות ועמד ליד הזכוכית, מסתכל על הלביאה, שלפי מילות הדוד "הייתה המומה יותר מתמיד בחייה".
אבל החלק הכי חשוב בסיפור הזה — זה מוטי.
מוטי היה אורנג-אוטן אחר, שהגיע מגן החיות של פראג במסגרת תוכנית חילופין. בין השניים מההתחלה משהו לא עבד. הדוד היה מספר שכשהביתנים שלהם עוד היו סמוכים, לפני שהפרידו בין החיות, המלך היה עומד ליד המחיצה שעות שלמות, בוהה במוטי במבט שהמטפלים כינו ביניהם "מבט רואה חשבון" — כאילו הוא מחשב חוב שיציג יום אחד לגבייה.
כשהמלך ברח בפעם השלישית — זה היה בסוף אוגוסט, ממש לפני פתיחת שנת הלימודים, כשגן החיות היה עמוס בילדים והורים — הוא פנה מיד לכיוון ביתן מוטי. לא לטיול. הוא התחיל לזרוק אבנים מעבר לגדר, ישר לכיוון מוטי, עד שהמטפלים עם רובי ההרדמה הגיעו בריצה לאורך כל השביל, חולפים על פני עגלת גלידה והופכים בלון של ילד.
ההנהלה, אחרי ישיבה שנמשכה שלוש שעות, החליטה: להגביה את הגדר לארבעה מטרים, להתקין גדר חשמלית במתח נמוך שלא מסכן את החיות, ולשכור מטפסי הרים מירושלים שיבדקו כל סדק בבטון. המטפסים מצאו שלושה מקומות שבהם מפרקי הבטון היו קצת שחוקים — כאלה קטנים שעין אדם לא הייתה שמה לב, אבל מספיקים לקצות אצבעות של אורנג-אוטן. בסוף שבוע אחד אפילו התחפשו שני מטפלים למבקרים, ישבו על ספסל ליד הביתן ואכלו בורקס, רק כדי לגלות באיזו דיוק המלך מחשב את רגע חילופי המשמרות.
אחרי הבריחה השלישית כתב עליו עיתון מקומי, ואחרי שבוע — גם ערוץ הטלוויזיה. סטודנטים מהטכניון הדפיסו חולצות עם הכיתוב "שחררו את המלך" ומכרו אותן ליד הכניסה לגן החיות, עד שההנהלה ביקשה מהם לעבור לצד השני של הרחוב. הדוד עדיין שומר חולצה אחת כזאת, מקופלת בארון בין תמונות ישנות.
אבל החלק שלא כתבו בעיתונים — ושהדוד סיפר לי רק כשהיינו לבד במטבח, שותים תה עם דבש — היה על מה שקרה אחרי הגבהת הגדר.
מוטי, האורנג-אוטן השני, שאף אחד באמת לא התעניין בו, במהלך השנים שבהן נמשך כל הקרקס הזה עם בריחות המלך, הפך לדמות משנית בחייו שלו. המבקרים הלכו ישר לביתן המלך, מתעלמים ממוטי, אף ששני החיות היו מאותו המין, מאותו הגיל, שהגיעו מנסיבות דומות. מוטי פשוט לא היה זה שכתבו עליו בעיתונים.
מנהלת גן החיות, אורית שגיא, שניהלה את המקום כבר שבע שנים באותה תקופה, אמרה פעם בראיון לעיתונאי משפט שהדוד חוזר עליו עד היום מילה במילה: "שנים שלמות נלחמנו כדי שהמלך לא יברח מהביתן שלו, עד ששכחנו לשאול למה הוא כל הזמן רצה דווקא להגיע למוטי."
אחרי שש שנים נוספות, כשהמלך הגיע לגיל ארבע עשרה, והגדר עם החשמל ומפרקי הבטון המחוזקים חסמו סופית כל אפשרות בריחה, ההנהלה קיבלה החלטה שאף אחד לא ציפה לה: הם העבירו את מוטי לגן חיות אחר — גן החיות של רמת גן, במסגרת הסכם חילופין שעורכי דין ניסחו במשך כמעט ארבעה חודשים.
הדוד היה נוכח בישיבה שבה נחתם ההסכם הסופי — מסמך שעלה שלושים ואחד אלף שקל, לכיסוי הוצאות ההובלה וההסתגלות. הוא סיפר שביום שבו העבירו את מוטי מהביתן לכלוב ההובלה המיוחד, המלך עמד ליד הגדר וצפה בכל התהליך מתחילתו ועד סופו, בלי להסב את הראש אפילו פעם אחת.
אחרי שמשאית ההובלה יצאה מהשער, המלך לא התקרב שלושה ימים למקום שבו פעם עמד ביתן מוטי. ביום הרביעי מצאו אותו המטפלים יושב על אותו הסלע שממנו זרק פעם אבנים, אבל עכשיו הוא סתם הביט בחלל הריק שבו פעם היה ביתו של האורנג-אוטן האחר — עכשיו גדל שם מדשאה חדשה עם שלטי הסבר על תולדות גן החיות.
המלך מעולם לא ניסה לברוח שוב. לא בגלל שהגדר הפכה לבלתי עבירה — למרות שבאמת כך היה — אלא כי, כמו שהדוד היה אומר, מנופף ביד כאילו זה מובן מאליו: "כבר לא נשאר לו בשביל מה לברוח."
