במחלקה האונקולוגית בבית החולים "שיבא" בתל השומר יש אגף ילדים שכולם קוראים לו "הקומה הכתומה". הצבע נבחר כי הוא לא עצוב, אז זה הדבר הראשון שאני, רונית אשכנזי, אחות אונקולוגית בכירה עם עשרים ושתיים שנות ותק, רואה כל בוקר כשאני נכנסת למשמרת. אני מספרת את הסיפור הזה לא כגיבורה שלו — אני רק הייתי שם, בצד, כשהוא קרה.
מדי שנה, בסביבות חנוכה, מגיעה לקומה הזאת תרומה. לא צ'ק גדול עם טקס. לא נציג יחסי ציבור עם מצלמה. מעטפה, לפעמים העברה בנקאית ישירה לקרן של בית החולים, מיועדת במפורש למחלקת ילדים ולמחקר סרטן הדם. בלי שם תורם. בלי "לזכר". רק מספר, וההוראה: "להשתמש איפה שצריך".
לקח לנו שנים להבין מאיפה זה מגיע. לא כי זה סוד גדול — פשוט כי האיש שעומד מאחורי זה לא רצה שזה יהיה סיפור. גיליתי את זה כמעט בטעות, לפני כשלוש שנים, כששמעתי את ד"ר אבנר להב, מנהל הקרן לפיתוח בית החולים, מדבר בטלפון במשרד שלו ואומר שם — "טוב, תגידי לו שקרן נגה מוכנה כמו כל שנה" — ו"נגה" זה היה השם הפרטי של האישה שהקרן נקראת על שמה. אבל לא זאת שתרמה. היא הייתה חולה שלנו. לפני עשרים ושמונה שנה.
נגה לבנת הייתה אחותו הקטנה של בן אדם שבאותם ימים עדיין לא היה מי שהוא היום. שחקן צעיר ישראלי, אסי רם שמו, שעבר אז בדיוק את הרגע שבו הקריירה שלו בחו"ל התחילה להמריא — תפקיד ראשי בסרט אקשן אמריקאי שהפך אותו, בן לילה, לאחד הישראלים המוכרים בהוליווד. נגה הייתה אז בת עשרים ואחת, אבחנה טרייה של לוקמיה. אני לא הייתה שם עדיין באותן שנים, אבל יש פה אנשים שהיו — מהאחיות הוותיקות, אחת מהן בדימוס היום, שזוכרת אותו. אומרת שהוא היה מגיע בלילה, לפעמים בשעה אחת־שתיים אחרי הופעה או ראיון, לבד, בלי אבטחה, בלי תקשורת. יושב על כיסא פלסטיק ליד המיטה. לא מצטלם עם אף אחד.
נגה לא שרדה. היא נפטרה בגיל עשרים ושלוש. ואסי רם, שבאותה עת כבר היה שם מוכר בכל העולם, לא עשה את מה שהיינו מצפים — לא כנס עיתונאים, לא קמפיין עם הפנים שלו. הוא פתח קרן. בלי השם שלו עליה. על שם אחותו.
זה מה שאני יודעת ממקור ראשון, לא משמועה: ד"ר להב סיפר לי, כששתינו קפה פעם במזנון בקומה הראשונה, שכשהציעו לאסי רם לקרוא לאגף על שמו — תרומה גדולה מספיק בשביל זה, הוא סירב בצורה שהייתה כמעט חדה. "הוא אמר לי במפורש," זוכר ד"ר להב, "שהוא לא רוצה שהשם שלו יהיה התנאי. שהוא רוצה שהכסף יעשה את העבודה, לא שהשם שלו יעשה לו יחסי ציבור."
מה שאני ראיתי בעצמי, מהצד, זה משהו קטן יותר אבל יותר משנה אותי: לפני שנתיים הגיע לקומה שלנו ילד בשם תומר, בן תשע, מבאר שבע, גם הוא לוקמיה, המשפחה שלו בלי ביטוח משלים, חלק מהטיפולים לא מכוסים. הייתי זו שמילאה את הטופס לקרן נגה בשביל ההורים שלו — תומר קיבל טיפול בתרופה שלא הייתה בסל, עלות שרצה בערך שישים ואחד אלף שקל. אני חתמתי על הטופס ההוא בעצמי, ואני יודעת מה כתוב בשורה "מקור המימון": קרן נגה לבנת. לא שם אחר.
תומר היום בכיתה ד', בריא. אני יודעת את זה כי אמא שלו עדיין שולחת לי תמונות בוואטסאפ, שנה וחצי אחרי שהוא סיים טיפולים.
אני לא מכירה את אסי רם באופן אישי. ראיתי אותו פעם אחת, ממש במקרה, לא לפני הרבה — נכנס לבית החולים בשקט, בלי ליווי, מכנסי ג'ינס וקפוצ'ון, חונה את האאודי השחורה שלו בחניון הציבורי ולא בחניה של הנהלה. ישב במעלית לידי בלי שידעתי מי הוא בכלל, עד שהבחנתי בתג האורח שהוא הדביק על החזה — שם מלא כתוב בעט, לא מודפס. הוא עלה לקומה שלנו, שאל את המזכירה בלובי משהו בשקט, ויצא אחרי כעשרים דקות. לא דיברתי איתו. לא היה לי תפקיד בסצנה הזאת, רק סיימתי משמרת וחיכיתי למעלית השנייה.
מה שאני יכולה להגיד, בלי לדעת כל פרט על חייו הפרטיים או על הסכומים המדויקים שהוא נתן במהלך השנים — ואני מניחה שגם הוא לא היה רוצה שאני אדע הכל — זה שבמסדרון הזה, הקרן הזאת היא לא סיפור. היא מערכת. יש לה טופס. יש לה נוהל. יש לה מספר תיק בחיסכון של בית החולים. ואין לה שלט.
בחודש שעבר, כשעשינו סדר בארכיון הקומה לקראת שיפוץ, מצאתי תיקייה ישנה עם מכתב בכתב יד מ-1998, מאסי רם לד"ר שהיה אז מנהל המחלקה — בקשה פשוטה שהתרומה הראשונה, אחרי מות נגה, תלך "לציוד, לא לבניין, ושלא יהיה שום דבר עם השם שלי עליו, בבקשה." שמרתי צילום של המכתב הזה, לא כי מישהו ביקש ממני, אלא כי חשבתי שמישהו יום אחד ירצה לדעת שזה היה אמיתי, עוד לפני שהיה לו שם מפורסם מספיק בשביל שכולם יספרו עליו סיפורים.
