הגשם נפסק ביום שני בבוקר, כשאורית טדגי עמדה מול הפורד הכחולה בחניון מאחורי הבניין ברחוב ויצמן בחולון והבינה שהיא לא הולכת להיכנס למושב הנהג.
המפתחות היו כבדים בכיס המעיל שלה כמו אבן. מבפנים הריחה המכונית מבשם רכב פלסטי ישן — וניל, שבעלה תלה על המראה לפני התאונה, ושהיא מעולם לא הורידה. שמונה שנים הוא היה תלוי שם, מיובש, בלי ריח, אבל היא לא נגעה בו.
התאונה קרתה בכביש בין ראשון לציון לחולון, באותה עקומה לפני הגשר, שם בסתיו מצטבר ערפל מהנחל. היא נהגה. בעלה, אבנר, ישב לצדה. מכונית פגעה בהם חזיתית, כי הנהג נרדם מאחורי ההגה — הוא חזר ממשמרת לילה במפעל. אבנר שרד. גם אורית שרדה. אבל מאותו יום היא לא נגעה בהגה.
עשר שנים. אוטובוסים, מוניות, בקשות משכנים, תלות בלוחות זמנים — כל זה הפך לחיים שלה. בתה, שירה, כבר בת עשרים ושש, הייתה מסיעה אותה כל יום שישי לקניות בקניון עזריאלי, כאילו אמה הייתה אישה זקנה ולא בת חמישים ושלוש.
ואז הגיע אותו אחר צהריים בינואר, כששירה הודיעה על השולחן, בזמן שחתכה עוגת שמרים עם המזל — מוקדם, אבל האווירה הייתה חגיגית — שהיא מתחתנת ועוברת לתל אביב.
"אמא, מי יסע אותך כשאני אעזוב?"
השאלה נשארה תלויה מעל הצלחות. אורית הניחה את המזלג והביטה מהחלון לחניון למטה, שם עמדה הפורד מכוסה שכבת אבק, אחרי שבועות שלא זזה.
היא לא ענתה אז. אבל בבוקר שאחרי היא ירדה, פתחה את הדלת והתיישבה על מושב הנהג בפעם הראשונה מאז התאונה.
היא לא הפעילה את המנוע. רק ישבה. ביום שאחרי הפעילה את המנוע וכיבתה אותו מיד. ביום השלישי היא נסעה חמישים מטר עד הפינה של הרחוב וחזרה, ידיים לופתות את ההגה עד שהאצבעות הלבינו.
השכנה רחל, שהוציאה את הכלב שלה כל בוקר באותה שעה, ראתה אותה ולא אמרה כלום — רק הרימה יד לשלום, כמו כל בוקר, כאילו שום דבר לא השתנה. בדיוק השתיקה הזאת, בלי שאלות ובלי עידוד מוגזם, עזרה לאורית יותר מכל מילה טובה.
עבר חודש עד שהגיעה לסופר בעצמה. עברו שלושה חודשים עד שנסעה מחוץ לעיר. עברו שישה חודשים עד שעלתה לכביש 4 בדרך לראשון לציון — אותו כביש, רק שהפעם ביום, בלי ערפל, עם החלון פתוח קצת לאוויר.
אבנר לא הפריע לה, אבל גם לא עודד אותה יותר מהצורך. פעם אחת, כשהיא חזרה מנסיעה קצרה לנס ציונה והניחה את המפתחות על השולחן ביד שרעדה קלות מהמתח, הוא רק הניח את הקומקום על הכיריים ושאל איזו תחנת רדיו היא שמעה בדרך. שום דבר יותר. בדיוק בשביל זה היא המשיכה.
היום הם נוסעים ביחד כל יום שבת — לשוק הכרמל לפירות, אחר כך לבית העלמין של סבתא שלה בחולון, ואז פשוט קדימה בכביש, בלי מטרה, רק כדי להרגיש איך המכונית מקשיבה לידיים שלה.
עברה יותר משנה מאז שהיא נוהגת באופן קבוע. ואז, בספטמבר, הגיעה הזמנה מהסוכנות המקומית "אוטו סנטר תל אביב" — סוף שבוע נסיעת מבחן ברכב קבריולט פתוח, דגם שהיא בכלל לא דמיינה את עצמה נוהגת בו בגיל שלה. בעל הסוכנות, יגאל שפירא, הכיר אותה שנים — היא קנתה חלקי חילוף לפורד אצלו — והציע לה את הבדיקה בלי לצפות שהיא תסכים בכלל.
היא הסכימה.
עם הגג פתוח, השיער שלה התנפנף בכביש החוף, ושירה, שהגיעה מתל אביב לביקור לסוף השבוע, צילמה מהמושב האחורי וצחקה בכל עיקול. בדיוק במכונית הזאת, קטנה וזרה, אורית הרגישה משהו שלא הרגישה מאז אותו יום ליד הגשר: ביטחון, שלא מגיע לפני הפעולה אלא ממנה עצמה.
בערב, כשהחזירה את המפתחות ליגאל, הוא הציע לה מחיר על המכונית — הנחה, "בשביל לקוחה קבועה". היא ניענעה בראשה.
"אני לא רוצה קבריולט. אני רוצה למכור את הפורד."
יגאל צחק, חשב שהיא צוחקת. היא לא צחקה.
בשבוע שאחרי אורית הלכה למשרד חברת הביטוח ברחוב סוקולוב והכריזה על מכירת הפורד — המכונית שבה עשר שנים היא לא הצליחה להתיישב מאחורי ההגה בלי פחד, המכונית עם בשם הרכב היבש שנשאר תלוי. קונה הופיע מהר: משפחה צעירה מבת ים, שחיפשה מכונית שנייה זולה בעשרים ואחד אלף שקל. היא חתמה על ההסכם במקום, שמה את הכסף במעטפה ובדרך חזרה עברה ליד "אוטו סנטר תל אביב".
הכסף לא היה לה בשביל שום דבר מסוים — היא לא פרעה חוב, לא קנתה מכונית אחרת מיד. היא פשוט הוציאה את המעטפה בבית, ספרה את השטרות על שולחן המטבח לפני אבנר ואמרה:
"המכונית הזאת כבר לא אני. אני אנהג במשהו שאני בוחרת עכשיו, לא במה ששרד אותי אז."
אבנר לא אמר כלום מיוחד. הוא רק קם, פתח את המגירה האחרונה בשידה, הוציא את התצלום הישן מטיול החתונה שלהם — הוא ואיתה מול המכונית הראשונה שלהם, לאדה קטנה — ושם אותו לצד המעטפה על השולחן.
בשם הרכב נשאר בקופסת הגרוטאות של הבעלים החדשים של הפורד. אף אחד לא שאל עליו. אף אחד לא שם לב אליו.
היום אורית נוהגת בעצמה לראשון לציון כל שבת שנייה, עוברת בדיוק באותה עקומה לפני הגשר, בלי להאט יותר מהצורך, בלי ללפות את ההגה עד לבן. שירה מתקשרת אליה מתל אביב כל מוצאי שבת ושואלת רק דבר אחד:
"עד איפה הגעת היום, אמא?"
ואורית, בזמן שהיא מערבבת את התה בכוס, עונה עם הקילומטרים שנסעה במשך היום — המספר גדל כל שבוע, קצת, אבל בטוח, כמו הוכחה שלא צריכה יותר הסברים.
