איל רתח ישר על הכתף השמאלית שלי, ואז החליק כמו נחל אש לאורך הצוואר. נפלתי על שיש המטבח וצרחתי, וחיים – בעלי כבר שלוש שנים – עמד שם ובהה. לא זז. רק חייך, בדיוק כמו שהוא מחייך כשהוא סוגר עסקה טובה.
"אולי עכשיו תביני," הוא אמר.
אמו, רבקה, עדיין אחזה במחבת. קיטור עלה מהשוליים שלה. על הפנים שלה לא היה אימה – רק עצבנות, כאילו הכתמתי לה את האריחים בסלון, ולא נשרפתי מול העיניים שלה.
ששה חודשים הם לחצו עלי למכור את שני בנייני המשרדים ברחוב אבן גבירול שאבא שלי השאיר לי בירושה, ולהעביר את הכסף לחברת הייזום של חיים – זו ששקעה בחובות אחרי הפרויקט הכושל ביישובי הדרום. בכל פעם סירבתי.
"הנכסים שלי מוגנים בנאמנות," אמרתי לרבקה באותו ערב, כשישבנו סביב שולחן הפורמייקה שהיא עדיין מתעקשת להשאיר מהדירה הישנה בבת ים. "הם לא בטוחה לחובות שלכם."
הפה שלה התכווץ. ואז היא הרימה את המחבת.
אני צריך להיות כן: אני לא ילד תמים בסיפור הזה. אני חיים שגב, בן ארבעים ואחת, בעל חברת בנייה שקרסה תחתיה אחרי שהבנק סגר לי שתי מסגרות אשראי באותו חודש. הייתי צריך כסף נזיל, מהר, ובלי לעבור עוד ועדת אשראי אחת שתדחה אותי. נעמה – אשתי, זו שרבקה כינתה באותו ערב "המפלצת המכוערת" כשהעור על הצוואר שלה כבר התקלף – לא הייתה בשבילי אויבת. היא הייתה הבנק האחרון שנשאר לי, וסירבה לפתוח את הכספת.
זה לא מצדיק כלום. אני יודע את זה עכשיו, אחרי שהכול נגמר. אבל באותו רגע, כשאמא שלי הרימה את המחבת, לא עצרתי אותה. פשוט עמדתי. יש הבדל בין לא לעשות משהו נורא לבין לא לעצור משהו נורא, ואני נפלתי לצד הלא נכון של הקו הזה בלי אפילו לחשוב.
כרעתי לידה כשהיא שכבה על הרצפה, הבגדים חרוכים, הלחי נצמדת לאריח הקר. "אני מתגרש ממך," לחשתי. "אני מסרב לחיות עם המפלצת המכוערת הזאת יותר." רבקה צחקה מאחורי. באותו רגע חשבתי שאני מנצח. חשבתי שאישה שצורחת על הרצפה היא אישה שבורה, שתחתום על מה שתגידו לה שתחתום.
לא ידעתי שהאישה השקטה הזאת, זו שקראתי לה "אובססיבית לניירת" כל כך הרבה פעמים בלעג, שמרה כל קבלה, כל חוזה, כל מסמך בתיקייה שהיא לא הראתה לאף אחד.
כשהתקשרתי לאמבולנס, אמרתי לפרמדיקים שהיא שפכה על עצמה שמן בטעות. רבקה כבר ניגבה את המחבת וטרחה להחליף חולצה לפני שהגיעו. בבית החולים איכילוב אמר לנו המנתח שהכוויות ישאירו צלקת על הצוואר, הכתף והחזה. עמדתי ליד הדלת ושיחקתי נסער. ברגע שהאחות יצאה, התקרבתי אליה ולחשתי: "תחתמי על העברת הנכס, ואני אדאג שתקבלי את הטיפול הכי טוב שיש."
היא הפנתה אליי את הפנים המחובשות. "לא."
העיניים שלי התקשו, אני יודע את זה כי ראיתי את עצמי בשיקוף החלון. "את גמורה, נעמה." השארתי לה מסמכי גירושין על המיטה למחרת בבוקר.
מה שלא ידעתי זה שמתחת לתיק היד שלה היה נורה אדומה זעירה. שלוש שנים קודם, אחרי שזייפתי את החתימה שלה על בקשת הלוואה וקראתי לזה "אי הבנה" – כן, זה אני, זה מה שעשיתי – היא התחילה לשאת איתה מכשיר הקלטה קולי. הוא תפס את האיום של אמא שלי, את הצחוק שלי, כל מילה ליד מיטת בית החולים. ותפס גם משהו הרבה יותר גרוע: לפני ששפכה את השמן, רבקה צעקה, "אחרי כל מה שעשינו כדי שהמפקחים יאשרו לו את הבניינים, את עדיין לא תצילי אותנו?"
את המשפט הזה אני זוכר מילה במילה, כי כשהוא נוגן באולם בית המשפט בתל אביב כעבור ארבעה חודשים, הרגשתי את הקרקע נבקעת מתחתיי. כי הוא לא היה רק הודאה בתקיפה. הוא היה הודאה בשוחד. "המפקחים" שרבקה דיברה עליהם קיבלו כסף מתחת לשולחן כדי לאשר תוספות בנייה בפרויקט שלי בראשון לציון בלי היתרים תקינים. נעמה לא רק הקליטה אותנו מתעללים בה. היא הקליטה אותנו מודים בפלילים.
מתחת לתחבושות, בעודה עוד בבית החולים, היא לחצה על כפתור הקריאה וביקשה מהאחות משטרה. אחר כך התקשרה לעורך הדין של המשפחה, מר אלוני – זה שתמיד לעגתי לו וקראתי לו "הזקן חסר התועלת". "תפעיל את הגנות הנאמנות," היא אמרה לו דרך השפתיים הסדוקות. "תקפיא הכול." הוא ענה לה במשפט אחד: "נעשה." ולא היה בקולו שום רחמים כלפיי.
מה שקרה בחודשים שאחרי זה הוא הדבר שאני עדיין רואה בלילות. אלוני לא רק הקפיא את הנאמנות – הוא פתח תיק משפטי שחשף את כל מה שעשיתי כדי להציל את העסק: שתי חברות קש שרשמתי על שם דודן רחוק, העברות כספים מזויפות שהצגתי כהלוואות, ותשלום של מאה ושמונים אלף שקל במזומן למפקח בניין בעירייה שחתם על טופס 4 בלי לבדוק כלום. כל זה עלה בחקירה המשטרתית שנפתחה אחרי ההקלטה.
ביום הדיון המכריע ישבנו שלושתנו באולם – אני, אמא שלי, ונעמה. היא ישבה שם עם צעיף משי כהה סביב הצוואר, לא כדי להסתיר בושה אלא כי העור עוד היה רגיש לשמש שחדרה מהחלונות הגבוהים. השופטת הקריאה את ההקלטה בקול רם, ואמא שלי, שישבה לידי, פשוט הביטה בשולחן. לא אמרה מילה. אני ניסיתי להסביר, לדבר על לחץ כלכלי, על ייאוש, על "זה לא מה שזה נשמע" – והשופטת הפסיקה אותי באמצע משפט ואמרה שהיא לא צריכה פרשנות, יש לה הקלטה.
נעמה לא קמה להגיד נאום. היא לא זרקה לעברי מבט ניצחון. היא פשוט פתחה את התיק הירוק שתמיד נשאה איתה – כן, התיק שלעגתי לו, זה שבו שמרה כל קבלה וחוזה – והוציאה שלושה מסמכים: צו הקפאת נכסים חתום, בקשה רשמית לגירושין על רקע אלימות חמורה שהיא הגישה בעצמה שבוע לפני שאני בכלל הגשתי משהו, ותביעה נפרדת נגד רבקה על תקיפה בנסיבות מחמירות. היא הניחה אותם על שולחן בית המשפט בלי לדבר, אחד אחרי השני, כמו מישהי שסוגרת תיק עבודה.
בסוף הדיון השופטת פסקה: הנכסים שלה – שני הבניינים ברחוב אבן גבירול, ששוויים הוערך בשבעה מיליון ומאתיים אלף שקל – נשארים בנאמנות שלה בלבד, בלי זכות שלי לגעת בהם אפילו כבן זוג. אני חויבתי לשלם לה מזונות זמניים של תשעת אלפים שקל בחודש עד סיום ההליך, ורבקה הועמדה לדין פלילי על תקיפה חמורה. אני, בנפרד, הייתי צריך להתמודד עם כתב אישום על זיוף מסמכים ושוחד עובד ציבור – שתי פרשיות שהתיק הפלילי של נעמה חשף.
יצאתי מהאולם ההוא בלי העסק, בלי הבית שגרנו בו – כי גם אותו נעמה קנתה מכספה שלה, התברר – ובלי אמא שהייתה מוכנה ללכת לכלא בשבילי אבל לא הייתה מוכנה להודות שהיא טעתה. חודש אחרי זה עמדתי ליד שער הבניין ברחוב אבן גבירול, זה שהיה אמור להיות שלי, וראיתי פועלים מחליפים את המנעול הראשי במשרד הניהול. מישהי מהמשרד, לא נעמה בעצמה, יצאה ואמרה לי שאני לא רשום יותר כבעל זכות גישה, ושאם יש לי עניינים לטפל בהם אני צריך לפנות לעורך דין שלי.
לא ראיתי את נעמה אחרי זה. שמעתי שהיא מכרה את אחד הבניינים ותרמה חלק ממנו לקרן לנשים נפגעות אלימות במשפחה בבאר שבע. לא ביקשתי ממנה שום דבר. אין לי מה לבקש.
