הנכדה שלי ביקשה ממני לא לקחת אותה הביתה עדיין, וזה היה הרגע שבו הבנתי שמשהו לא בסדר.
קוראים לי שולה כרמלי, אני בת שישים ושלוש וגרה ברמת גן, במרחק שתים עשרה דקות נסיעה מבית הספר התיכון שבו לומדת הנכדה שלי תמר. הבת שלי דנה עובדת כמנהלת בסופר-פארם בדיזנגוף, וביומיים בשבוע, שלישי וחמישי, המשמרת שלה מתארכת עד שבע בערב. בגלל זה, כבר שנה, אני זו שמביאה את תמר מבית הספר.
זה אף פעם לא היה מעמסה עליי. להפך: רבע השעה הזה בנסיעה הוא אחד הרגעים הטובים בשבוע שלי. תמר נכנסת לרכב ומתחילה לדבר עוד לפני שהיא חוגרת את הבטיחות — שהמורה לכימיה נתנה משימה אבסורדית, שהחברה שלה אורטל הפסיקה לדבר איתה בגלל סרטון טיקטוק, ששמעה שיר חדש של נועה קירל שהתלהבה ממנו. אני רק נוהגת ומקשיבה, ולפעמים מכניסה הערה שהיא דוחה אותה מיד.
יום חמישי ההוא היה שונה מהשנייה הראשונה. היא נכנסה לרכב, זרקה את התיק בין הרגליים ונתנה לי נשיקה חטופה בלי להסתכל בי כמעט. שאלתי אותה איך היה היום ובתשובה היא זרקה "בסדר" — המילה הזאת שנערות מתבגרות משתמשות בה כשהן מתכוונות ממש להפך. הדלקתי את הרדיו, תחנת הלהיטים הישנים שהיא בדרך כלל מתלוננת שזה "מוזיקה של סבתות". הפעם היא אפילו לא אמרה מילה. היא לא חיברה את הטלפון לבלוטות'. היא פשוט הסתכלה בחלון, בזמן שהמעבדיות היבשות והמינימרקטים של הרחוב חלפו על פניה כאילו הם הדבר המעניין ביותר בעולם.
חשבתי שהיא בטח עייפה, או שנכשלה במבחן. גם נזכרתי שבגיל הזה גם אני יכולתי לעבור מצחוק לשתיקה גמורה בתוך כמה דקות, בלי שאף אחד יבין למה.
כשהגענו לרחוב שלה, סמוך לככר רבין, האטתי כדי לחפש חניה מול הבניין שבו היא גרה עם דנה. אז תמר דיברה:
"סבתא, בבקשה. אני לא רוצה להיכנס עדיין."
היא לא בכתה. זה מה שהדאיג אותי יותר מכול. שאלתי אותה לאן היא רוצה לנסוע, והיא ענתה שלא משנה לה, לכל מקום חוץ מהבית. המשכתי לנסוע עד לטיילת הרצליה, אותו מקום שממנו רואים את כל קו החוף עד הים. חניתי קרוב למעקה, קניתי שתי בקבוקי מים מהקיוסק על החוף וישבנו על ספסל עץ, חמים עדיין מהשמש של אחר הצהריים.
עברו כמה דקות בלי שהיא אמרה כלום. אני נאלצתי להתאפק בכוח כדי לא לשאול עשרים שאלות בבת אחת. בסוף היא סיפרה שכבר שבועות היא מתווכחת עם אימא שלה על הציונים ועל מה שהיא רוצה ללמוד אחרי התיכון. דנה התעקשה שתמר תתמקד בלימודי מתמטיקה ומדעים כדי להתקבל לתוכנית סיעוד או מנהל עסקים — משהו "בטוח", משהו ש"אפשר להתפרנס ממנו". תמר רצתה ללמוד עיצוב גרפי והייתה בונה פורטפוליו בסתר בחדר שלה.
הוויכוח כבר לא היה רק על בית הספר. דנה טענה שהבת שלה מפספסת הזדמנויות, ותמר הרגישה שאימא שלה חושבת שכל מה שמרגש אותה זה סתם שטות. בבוקר, לפני שיצאה לבית הספר, היה ביניהן ריב גדול. דנה, מותשת, השליכה עליה: "יום אחד תביני שאני עושה את זה כדי שלא תעשי את הטעויות שאני עשיתי".
תמר נשאה את המשפט הזה כל היום כמו אבן בכיס. "ואם אני אטעה, סבתא?" היא שאלה, עם הבקבוק בידיים, מסובבת את המכסה בלי לפתוח אותו לגמרי. "זה כזה נורא?"
לא ידעתי מה לענות לה בלי לצאת נגד הבת שלי. דנה היא אימא טובה. היא עובדת עשר שעות ביום, משלמת שכר דירה על דירת שני חדרים לבדה מאז שהתגרשה מאבא של תמר, ורוצה שהבת שלה תקבל את האפשרויות שלה עצמה לא היו כשעלתה מאתיופיה בגיל עשרים בלי לדעת עברית.
ובדיוק בשביל זה הבנתי בדיוק מה קורה.
סיפרתי לתמר דבר שדנה מכירה רק חלקית. כשהבת שלי הייתה בת שמונה עשרה היא רצתה לנסוע ללמוד פיזיותרפיה בחיפה, רחוק מהבית. התנגדתי בכל טיעון מעשי שעלה בראשי — שהעלות של המעבר, שהיא לא מכירה שם אף אחד, שיש משהו קרוב יותר. האמת, האמת המלאה, היא שאני לא הייתי מוכנה שהיא תלך. דנה בסוף למדה חשבונאות במכללה בגבעתיים, משהו שלא אהבה באמת, ובמשך שנים זה הציק לה בשקט ולא כל כך בשקט.
"את ואימא שלך דומות יותר ממה שהיא מוכנה להודות," אמרתי לתמר.
היא צחקקה קלות, אבל זה היה צחוק. אחר כך היא ביקשה שלא אספר לאימא שלה מיד על כל מה שדיברנו. אמרתי לה שאני יכולה לשמור לה שיחה פרטית, אבל שלא אהפוך למי שמחביאה בעיות בין שתיהן. הצעתי משהו אחר: להתלוות אליה לדבר עם דנה אם היא צריכה, לשבת לידה אפילו בלי לומר דבר.
באותו ערב, כשהורדתי אותה בבית, נכנסתי לכמה דקות בתירוץ של כוס קפה. לא הסברתי כלום. רק אמרתי לדנה, בזמן שהיא מכינה שאריות של חמין בתוך המקרר, שתמר צריכה שתקשיב לה לפני שתגיב.
יומיים אחר כך, בשבת, דנה התקשרה אליי. הן דיברו כמעט שעתיים, יושבות על שולחן המטבח. לא פתרו מה תמר תלמד, אבל לראשונה הסכימו לחפש ביחד מידע על תוכניות עיצוב גרפי בשנקר ובבצלאל, וגם על מסלולי מדעים, בלי להתווכח.
דנה הייתה פגועה כי תמר דיברה איתי לפני שדיברה איתה. הזכרתי לה את כל הפעמים שהיא, בגיל חמש עשרה ושש עשרה, הייתה מגיעה אליי לדבר עם אימא שלי — סבתא שלה שרה — לפני שהיא סיפרה לי משהו. הייתה שתיקה ארוכה בטלפון, ואז היא אמרה:
"נכון. שכחתי מזה."
מה שהשפיע עליי יותר מכול בכל הסיפור הזה היה להבין שבאותו אחר צהריים בטיילת, תפסתי את המקום שאימא שלי תפסה כל כך הרבה פעמים איתי. לא פתרתי את החיים של הנכדה שלי. אני אפילו לא יודעת מה ההחלטה הנכונה בשבילה. רק נהגתי עוד קצת כשהיא עדיין לא הייתה מוכנה לחזור הביתה.
לפעמים זה כל מה שמישהו צריך בשביל להתחיל לדבר.
שלושה שבועות אחר כך, דנה הזמינה אותי לארוחת ערב בשבת. על השולחן, לצד החמין והסלטים, תמר פרשה את תיקיית העבודות שלה מול אימא שלה: סקיצות של בגדים, לוגואים, פוסטר לפסטיבל הקיץ של השכונה. דנה דפדפה בהם אחד אחד, לאט, ועצרה על עיצוב של חולצה עם מפת ישראל.
"זה ממש טוב, תמרי," היא אמרה, והחזירה לה את הדפים.
זו לא הייתה הסכמה גמורה. דנה עדיין רצינית בעניין שהבת שלה תיקח חוגי מתמטיקה בכיתה הבאה, "ליתר ביטחון". אבל בסוף הארוחה היא הוציאה את הטלפון שלה, פתחה את המייל והראתה לתמר שבדקה מידע על קורס קיץ בעיצוב בבצלאל. תמר הביטה במסך רגע ארוך מהרגיל, ואז חיבקה את אימא שלה בחוזקה כזאת שכמעט הפילה את כוס המיץ מהשולחן.
אני נשארתי שם, אוכלת חתיכת חמין, בלי להגיד כלום. לא היה צריך.
