קוראים לי אבישי, בן שלושים ואחת, ועד לפני שנה עבדתי במחסן של חברת אינסטלציה בחולון. אני מספר את זה מהצד שלי, כי מה שקרה עם המודעה ההיא בקבוצת הפייסבוק של "עבודות מזדמנות דרום תל אביב" — את זה אני זוכר כל פרט, ואף אחד לא סיפר לי איך זה נראה מהצד השני.
זה היה בתחילת אוגוסט, חום כבד, והחשבון שלי היה בערך שלוש מאות שקל באדום. אשתי הייתה בהיריון שביעי חודש, ואני עבד אז רק שלושה ימים בשבוע כי המעביד קיצץ משמרות. ראיתי מודעה: "דרוש סבל למשאית מלט, פריקה וטעינה, 700 שקל ליום, תשלום מזומן בסוף כל יום". המספר של הבעלים היה שמור אצלי בשם "ולדימיר מלט" — כי ככה הוא הציג את עצמו בטלפון, בלי שם משפחה, רק "תתקשר, תגיד וולדימיר".
התקשרתי בערב, הוא ענה מיד, כאילו חיכה ליד הטלפון. הסביר: משאית מסתובבת בין אתרי בנייה קטנים באזור בת ים־חולון, ואני צריך לעזור לנהג לפרוק שקי מלט של חמישים קילו כל אחד, בערך מאתיים שקים ביום, לפעמים מאתיים חמישים, ואז תוספת של חמישים עד מאה שקל. שאלתי כמה תחנות ביום. הוא אמר "שתים עשרה, שלוש עשרה, לא יותר". זה נשמע לי הגיוני — אני עבדתי פעם בהובלות, ידעתי שיש ימים עמוסים.
בבוקר הראשון פגשתי אותו ברחוב הנביאים בבת ים, ליד תחנת הדלק הישנה. משאית איווקו לבנה, קצת חלודה בפינות, ולוחית רישוי שהייתה מכוסה בבוץ יבש — שמתי לב לזה רק כי חשבתי "מוזר, למה לא מנקים". הנהג, בחור בשם רומן, בערך בן ארבעים וחמש, לא הרבה דיבר. הוא רק אמר "תעלה", ונסענו.
התחנה הראשונה הייתה בניין בשיפוץ ברחוב בלפור. פרקנו שלושים שקים, נשאתי אותם על הכתף אחד אחד, במעלית שהייתה מקולקלת אז במדרגות, שלוש קומות. עד הצהריים כבר עשינו חמש תחנות. הידיים שלי היו סדוקות מהאבק הלבן שנדבק לעור, ובגרון היה טעם של גיר. שתיתי מים חמים מבקבוק פלסטיק שהיה מונח על לוח המחוונים של המשאית כל הבוקר.
בשעה שתיים רומן עצר ליד מזנון פלאפל ברחוב הרצל וקנה לי חצי לחמנייה, בלי לשאול. "תאכל", הוא אמר. זו הייתה הפעם היחידה שהוא דיבר יותר ממשפט אחד. הוא סיפר שהוא נוהג במשאית הזאת כבר שנתיים, ושהבעלים — אותו "וולדימיר" — משלם לו לפי הובלה, לא לפי יום, ולכן הוא ממהר תמיד.
עד השעה שש בערב עשינו אחת עשרה תחנות. הגב שלי כבר לא הרגיש כמו גב שלי. הידיים רעדו כשספרתי את הכסף שוולדימיר הביא בעצמו בסוף היום — שבע מאות שקל במזומן, שטרות של מאתיים מקופלים בגומייה. הוא לא ספר לי אותם, פשוט תחב לי ביד ואמר "מחר באותה שעה?".
הבעיה לא הייתה בכסף. הבעיה הייתה שגיליתי בהמשך, מבחור אחר שעבד שם לפני, ששני הפועלים שקדמו לי עזבו אחרי יומיים כי הם קרעו שרירים בגב. אחד מהם, בחור אתיופי בשם תקלה, בכה כשסיפר לי את זה בטלפון — הוא עדיין לא יכול להרים ילד שלו בן שנתיים בלי כאב. השני פשוט נעלם, לא ענה לטלפון של וולדימיר יותר, וגם לא לשלי כשניסיתי להשיג אותו.
אני החזקתי מעמד שמונה ימים. בערב השמיני הרגשתי משהו נקרע בגב התחתון, ליד עצם האגן — לא כאב חד, יותר כמו חוט שנמתח ואז משתחרר לפתע. לא הלכתי לעבודה למחרת. ולדימיר התקשר פעמיים, לא עניתי. אשתי לקחה אותי למיון בבית חולים וולפסון, שם קיבלתי אבחנה של פריצת דיסק קלה ומרשם למשככי כאבים ומנוחה של שלושה שבועות.
מה שאני זוכר הכי טוב זה לא הכאב — זה את הרגע שבו ישבתי על הרצפה במטבח שלנו, שתי עשרה בלילה, מקרר ישן שרעש ברקע כמו תמיד, ואשתי הביאה לי כוס תה עם דבש בלי לשאול שאלות. היא רק הניחה את הכוס על השולחן ליד היד שלי וישבה מולי, בלי לגעת בי, כי ידעה שכל מגע כואב באותו רגע.
לא כעסתי על וולדימיר. הוא לא אילץ אותי לעבוד — הוא רק לא סיפר לי את מה שידע. וכשחשבתי על זה אחר כך, הבנתי שהוא בעצמו לא היה עשיר: הרכב היה שלו, אבל הוא היה חייב תשלומים על הליסינג של המשאית, ופעם שמעתי אותו מדבר בטלפון עם מישהו על חוב של שמונה עשר אלף שקל. הוא היה במצוקה בדיוק כמוני, רק שהוא פתר את המצוקה שלו על הגב שלי — פשוטו כמשמעו.
אחרי החודש הזה, כשהגב שלי התאושש חלקית, לא חזרתי לעבודת המלט. אבל לא הפכתי את זה לסיפור נקמה. עשיתי משהו אחר: פתחתי קבוצת וואטסאפ בשם "עובדים מזדמנים — דרום ת"א ובת ים", והזמנתי אליה את תקלה, את הבחור השני שנעלם, ועוד שבעה אנשים שמצאתי דרך אותה קבוצת פייסבוק. בקבוצה כתבתי הודעה אחת מפורשת: מספר הטלפון של "ולדימיר מלט", תיאור העבודה בפועל — לא שתים עשרה תחנות, אלא לפעמים תשע עשרה, בלי הפסקות, בלי מים קרים, ובלי ביטוח — והתאריכים שבהם תקלה ואני נפצענו.
תוך שבוע הצטרפו לקבוצה שלושים ואחד אנשים. שניים מהם כתבו שהם עדיין באמצע עבודה איתו וקוראים את זה בפעם הראשונה. אחד מהם, נהג בשם אלי, כתב שהוא מפסיק לעבוד איתו "מהיום, לא מחר". וולדימיר עצמו התקשר אליי פעם אחת אחרי שהקבוצה עלתה, שאל בקול נמוך למה עשיתי את זה, אמר שאני "הורס לו את הפרנסה". עניתי לו שאני לא הורס כלום — אני רק מספר לאנשים כמה מישקי מלט באמת שוקלים חמישים קילו, וכמה תחנות זה באמת ביום, ומה קורה לגב של מי שנושא את זה לבד.
הוא לא צלצל שוב.
היום אני עובד במחסן חדש, בחברת חשמל בקריית שרת, משמרות קבועות, חוזה כתוב. הקבוצה בוואטסאפ עדיין קיימת — מישהו כותב בה כמעט כל שבוע, שואל על מעסיק כזה או אחר לפני שהוא מתקשר. אני לא הבטל־מלך שם ולא גיבור. אני פשוט האיש שכתב את מספר הטלפון בגלוי, כדי שאף אחד אחר לא יגלה בדרך שאני גיליתי.
