בשעה שתיים ולרבע לפנות בוקר צלצל הטלפון, ואני עוד זוכר בדיוק איך זה נשמע – הצליל הזה שמבשר משהו. תמר, אחותי הצעירה, עמדה בצד השני של הקו ובקושי דיברה. "אני לא יכולה, שי. אני פשוט לא יכולה עם זה". אשתה, גילי, מתה בלילה מדימום מוחי – בלי סימנים, בלי אזהרה, ילדה בת שלוש שנתן להם עולם ומלואו נשארה לבד בחדר שלה בבית ברמת גן.
הייתי אז בן עשרים ושבע, גרוש טרי, עובד כטכנאי מיזוג אוויר בשכר של שלושים ואחד שקל לשעה, וגר בדירת שני חדרים בחולון עם מיטה זוגית שלא הספקתי אפילו להחליף אחרי הגירושים. אמרתי לתמר שאני מגיע בבוקר. בשמונה הייתי בפתח הדירה שלה ברמת גן, ליד הפארק הלאומי. היא כבר לא הייתה שם. על שולחן המטבח, מתחת לצנצנת קפה נמס, מצאתי פתק: "אני לא בנויה לזה, שי. תסלח לי".
בת שלוש, ילדה בשם נועה, ישבה על השטיח בסלון עם בובה ביד וחיכתה שמישהו יגיד לה מה קורה. לא היה לי כסף, לא היה לי ניסיון, ולא היה לי מושג איך מחליפים חיתול בלי לבכות איתה יחד. אבל הרעיון שהיא תעבור למשפחת אומנה – זה משהו שלא יכולתי לעכל. תוך חצי שנה סיימתי את הליך האימוץ. הפכתי לאבא שלה.
תמר לא התקשרה. לא ביום הולדת, לא בפסח, לא בראש השנה. שנתיים עשרה שנים של שקט מוחלט. עד לפני ארבעה חודשים.
היא התחתנה מחדש עם קבלן משהו מהרצליה פיתוח, נכנסה איתו לעסקי נדל"ן מסחרי באזור התעשייה, והתעשרה. ואז, לילה אחד, היא מצאה את נועה באינסטגרם. ההודעות התחילו להגיע אחת אחרי השנייה: "האיש הזה לא אבא שלך, הוא סתם מכר של אבא שלך המנוח", "תשכחי ממנו", "אני הדם שלך, לא הוא". נועה לא סיפרה לי כלום במשך שבועות. רק בערב שלפני גמר האליפות הארצית בכדורסל נוער, היא נכנסה לחדר שלי, ישבה על קצה המיטה וניגבה משהו מהעין בשרוול הפיג'מה. "אבא, הזמנתי אותה למחר. תנסה להבין אותי".
לא עצמתי עין כל הלילה.
למחרת, כשנכנסתי לאולם הספורט ביד אליהו עם התיק עם הבקבוק והמגבת שלי, ראיתי אותה כבר יושבת – בשורה הראשונה, במקום שאני תמיד תופס. חליפה כחולה כהה, שיער מסודר, בושם שהריח עד השורה השלישית. היא הביטה בי וחייכה חיוך שלא הגיע לעיניים. "הגיע הזמן שהיא תיזכר מי ההורה האמיתי שלה".
נועה קלעה שתים עשרה נקודות, תפסה שבעה ריבאונדים, והקבוצה שלה ניצחה בהפרש של תשע. כשקראו לה לקבל את גביע השחקנית המצטיינת של הטורניר ונתנו לה את המיקרופון, האולם השתתק לרגע – שריקות, מחיאות כפיים, ואז דממה.
נועה עמדה שם, במדים הכתומים-לבנים של הקבוצה, והחזיקה את הגביע בשתי ידיים. "הערב, פה באולם הזה, יושבת האמא האמיתית שלי".
ראיתי את תמר זוקפת את הראש, החיוך שלה מתרחב עוד יותר.
"לא דיברנו שנתיים עשרה שנה. היא אמרה שהיא רוצה לבנות מחדש את הקשר בינינו. בגלל זה הזמנתי אותה הערב. תקשיבו טוב, כי אני אומרת את זה פעם אחת".
הרגשתי שהאוויר נעלם לי מהריאות. עמדתי ליד הספסל, האצבעות שלי לבנות על המעקה המתכתי הקר, וחיכיתי למכה.
"האמא האמיתית שלי היא לא האישה שיושבת בשורה הראשונה בחליפה יקרה שקנתה השבוע במיוחד בשביל הערב הזה. האמא האמיתית שלי היא האח הגדול שלה, שי כהן, שישב לידי כל אימון, כל משחק, כל ליל בחינות, בעשר השנים האחרונות – האיש שגידל אותי לבד על שלושים ואחד שקל לשעה כשהוא היה בעצמו רק בן עשרים ושבע".
תמר קפאה. החיוך נמחק לאט, כמו כתם שמנסים לנגב ולא מצליחים.
נועה המשיכה, הקול שלה לא רעד: "הזמנתי אותך הערב כי רציתי שתראי במו עינייך את מה שבחרת לוותר עליו. לא בשביל לפצוע אותך. בשביל שתביני שהחוב הזה – שלושים ושתיים שנה של ארוחות בוקר, מסעות לאימונים בצפון בבוקרי שבת, לילות שהוא ישב לידי כשהיה לי חום – לא ניתן לכיסוי בהודעות אינסטגרם ובחליפה חדשה".
בקהל התחילו למחוא כפיים, קודם בודדים, ואז כולם. תמר קמה, החליקה את החליפה בידיים, ויצאה מהאולם בלי מילה, בלי מבט לאחור. הדלת הכבדה נטרקה מאחוריה ברעש מוכר, כמו זו שנטרקה בפתק על שולחן המטבח לפני שתים עשרה שנה.
נועה ירדה מהבמה, חצתה את הפרקט, ונתנה לי את הגביע להחזיק בזמן שהיא חיבקה אותי. הרחתי את הזיעה על החולצה שלה, את השמפו הזול שהיא תמיד קונה בסופר בשכונה. לא אמרתי כלום. פשוט אחזתי בגביע ביד אחת ובה בשנייה.
למחרת בבוקר מצאתי בתיבת הדואר מעטפה מעורך דין – בקשה מתמר לפגישת גישור בנושא "זכויות ביקור". קרעתי אותה לחצי, שמתי בפח המחזור, והכנתי לנועה חביתה עם עגבניות, כמו בכל יום שלישי.
