לגראז' בדירת-הקרקע בשכונת ציריה באשדוד אפשר היה להיכנס רק מהחצר הפנימית, חולפים על פני פיג'ו 206 ישנה שלא זזה משם כבר שלוש שנים. לרון אדרי היו שם שני שולחנות מתקפלים, מיקרוסקופ שקנה מיד שנייה באתר יד2 בשבעת אלפים שקל, ומקרר שבעבר אוחסנו בו נקניקיות ועכשיו – מבחנות.
רון היה טכנולוג פרמצבטי שפוטר לפני שנתיים ממעבדה בחיפה – "התייעלות", כתבו לו בטופס. בבית נשארה אחותו שרון, בת ארבעים ושתיים, סכיזופרניה שאובחנה בגיל עשרים ואחת, קצבת נכות מהביטוח הלאומי, תרופות שלדבריה "עשו אותה כמו בוץ". רון עקב אחרי זה שנים. ולילה אחד, בנובמבר, ישב עם הלפטופ והקליד לצ'אט GPT שאלות על קולטני מוסקרין, כמו שהיה שואל שכן על מתכון לחומוס.
"התוכנה הזאת יצרה לי נוסחה בתוך שלושה שבועות," סיפר מאוחר יותר לכתב של "כלכליסט" שהתחקה אחריו דרך פורום של ביוהאקרים. "קובנפי, התרופה האמריקאית החדשה, פועלת על קולטן M4. שאלתי אם אפשר להכין משהו דומה, אבל יותר זול ועם פחות תופעות לוואי. והיא ענתה לי."
השכנה מהבניין הסמוך, גברת פרץ, שמה לב שבגראז' דולק אור עד שלוש בבוקר ושנודף משם ריח מתקתק משונה, כמו סוכר שרוף מעורבב בחומץ. היא לא דיווחה לאף אחד – רק רשמה את זה בפנקס שבו רשמה גם מתי צריך לאסוף את הנכד מהגן.
רון טען שאחרי חצי שנה של ניסויים הצליח להכין אבקה צהובה שקרא לה PAC-3310. בדק אותה על תאי תרביות שהזמין באינטרנט, ואחר כך על עכברים שגידל בכלוב לצד המכונה הישנה. התמונות שהעלה לבלוג שלו הראו מבחנות עם נוזל צהוב בוהק ורשימות בכתב יד במחברת ששילם עליה חמישה שקלים בחנות של הפזי.
שרון באותה תקופה לקחה ריספרידל, שגרם לה רעד בידיים חזק כך שלא יכלה להחזיק כוס קפה. היא שאלה את אחיה אם אפשר לנסות עליה. הוא התחיל לסרב – "זה צריך לעבור קודם מישהו שמבין בזה," אמר לה. אבל בעצמו לא היה בטוח בכלל.
הסיפור הגיע לרופאים כשסטודנט לרפואה מהאוניברסיטה העברית, שעקב אחרי הבלוג של רון, שם לב לטעות בחישוב המשקל המולקולרי וכתב לו מייל. רון ענה שתיקן את זה וצירף גרסה מעודכנת של הנוסחה. הסטודנט שלח את זה למרצה שלו לפרמקולוגיה, פרופ' אבנר כספי, וזה הניח את כוס התה שלו והתחיל לקרוא את זה בשנית.
כספי התקשר למשרד הבריאות, לאגף הרוקחות. התשובה הייתה מנומסת וחד משמעית: בלי ניסויים קליניים, בלי בדיקת טוהר החומר, בלי בקרת זיהומים אין שום אפשרות להבטיח שהאבקה מהמבחנה לא מכילה תוצרי לוואי של הסינתזה שעלולים להיות רעילים. צ'אט GPT יכול לחשב מבנה מולקולרי. הוא לא יכול להבטיח שהתגובה בגראז' התנהלה כמו שצריך, שלא נוצר איזומר שהורג במקום לרפא.
כספי נסע לאשדוד באופן אישי, בשבת אחר הצהריים, עם הסטודנט. רון פתח להם את הדלת בחשדנות, ניגב ידיים במגבת שהייתה תחובה לו בחגורת המכנסיים.
"אתה לא שלחת את זה לבדיקת טוהר במעבדה?" שאל כספי.
"אין לי כסף לזה. בדיקה אחת עולה יותר מעשרים אלף שקל."
"ואתה רצית לתת את זה לאחות שלך."
"בינתיים נתתי רק לעכברים."
"ומה יקרה אם אחד מהם ימות?"
השקט שהשתרר נשבר על ידי קול של עכבר מגרד את סורגי הכלוב.
כספי הציע לו לבסוף דבר אחר – לא תלונה, לא משטרה, אלא קשר עם בית הספר לרוקחות באוניברסיטת בן-גוריון, שם הייתה מעבדה מוסמכת ותוכנית לבדיקת חומרים במחיר מוזל לפרויקטים לא-מסחריים. התנאי היה אחד: כל החומר והתיעוד יועברו לשם, ושום עכבר ואדם לא יקבלו עוד שום דבר שנוצר על שולחן מתקפל באשדוד.
רון הסכים. לא בגלל שכספי שכנע אותו מדעית – שכנע אותו משפט אחד שהמרצה אמר כשעמד בפתח ולבש את המעיל: "אם זה היה הורג את אחותך, צ'אט GPT לא היה נותן לך תשובה על איך למנוע את זה."
שלושה שבועות אחר כך הגיעה משאית מבאר שבע, ואספה את המקרר עם הדגימות ואת כל המחברות. רון חתם על טופס שבו הוא מתפטר מכל זכות על התוצר, בתמורה להתחייבות שבית הספר לרוקחות יכלול אותו כשותף למחקר מקרה, אם ייצא מזה משהו. שרון נשארה על הריספרידל. הגראז' נשאר ריק, רק השולחנות והמיקרוסקופ, שרון עכשיו משתמשת בו כדי להביט בשערות שלה כשמשעמם לה מהטלוויזיה.
הפיג'ו 206 עדיין עומדת בחצר. גברת פרץ כבר לא רושמת בפנקס שום ריח.
