אני נתן, בן ארבעים ואחת, טכנאי מעליות בחברת "מילניום" בחיפה. ואת הסיפור הזה אני מספר מהצד שלי, כי כל מי שסיפר אותו עד עכשיו דיבר רק על מה שהיא עברה. על מה שאני עברתי לא שאל אף אחד.
שרון ואני התגרשנו לפני שלוש שנים. לא היתה בגידה, לא היתה צעקות באמצע הלילה שהשכנים זוכרים. פשוט שני אנשים שהתרחקו אחד מהשני על ציר כל כך איטי שאף אחד מהם לא שם לב מתי זה קרה. יום אחד פשוט ישבנו בסלון, היא עם הטלפון, אני עם השלט, ושנינו ידענו שזה נגמר בלי להגיד מילה.
הדירה היתה שלי עוד לפני החתונה. קניתי אותה ברחוב בן יהודה, שלוש קומות מעל הים, בשנת 2011, שנתיים לפני שהכרתי אותה. שילמתי עליה שמונה מאות ועשרים אלף שקל, כל הפנסיה שהצטברה לי מהעבודה הקודמת בנמל, וחתמתי על זה לבד. כשהתחתנו היא עברה לגור שם, שילמה חצי מהארנונה וחצי מהחשמל, אבל השם על הטאבו נשאר שלי. זה לא היה סוד, זה היה ככה מההתחלה.
אחרי הגירושין היא ציפתה שאני אתן לה להישאר שם עוד זמן מה, "עד שתסתדר". אמרתי כן. חשבתי על זה כעל עניין של חודשים. אבל החודשים האלה נמשכו קרוב לשנתיים שלמות. בכל פעם שהעליתי את זה היא היתה עונה שהיא "עדיין מתארגנת", ושאם אני "ממש צריך" אני יכול לעבור לגור אצל ההורים שלי בקריות. כאילו אני זה שצריך להתפנות מהבית שלי.
מה שאף אחד לא ראה זה את הלילות שבהם ישבתי ברכב למטה, ליד הים, כי לא רציתי לעלות ולריב. את זה שהמשכתי לשלם את המשכנתא – שלושת אלפים ומאתיים שקל בחודש – בזמן שעברתי לגור אצל ההורים שלי בקריות, בחדר שהיה פעם שלי כנער, כמו אורח בחיים שלי. את זה שבכל פעם שהיא פרסמה תמונה בפייסבוק עם חברות, מחייכת, הרגשתי כמו שהבית שלי הפך לקישוט ברקע של החיים שלה.
לא כעסתי עליה. זה החלק שאני רוצה שיובן. לא היא הרסה לי את החיים. פשוט שנינו המשכנו לגור בתוך משהו שכבר נגמר, כי לאף אחד לא היה אומץ להגיד "תעזבי" או "אני עוזב". אז המתנתי. חיכיתי שהיא תתעורר מעצמה.
מה שהציף את הכוס היה שיחת טלפון מאמא שלה, קרוב לשנתיים אחרי הגירושין. היא התקשרה אליי ישירות, לא דרך שרון, וביקשה "בתור טובה" שאשאיר את הדירה על שם הבת שלה "לפחות עד שהילדים יגדלו". איזה ילדים. לא היו לנו ילדים. שם, בדיוק שם, הבנתי שבמשפחה שלה כבר דיברו על הדירה שלי כאילו היא נכס משפחתי שצריך לחלק, לא דירה שקניתי לבד לפני שהכרתי אפילו את הבת שלה.
יצאתי מהעבודה באותו יום, נכנסתי לרכב, ונסעתי ישר לבניין. לא התקשרתי קודם. עליתי במדרגות, לא במעלית – אירוניה, בהתחשב במקצוע שלי – ודפקתי על הדלת של הדירה שלי.
שרון פתחה בפיג'מה, עם כוס תה ביד. "מה קרה?" שאלה.
"אמא שלך התקשרה אליי היום," אמרתי. "דיברה איתי על הדירה כאילו היא כבר שלך."
היא הניחה את הכוס על השידה ליד הדלת, אצבעות עוטפות את הדופן כאילו היא עדיין צריכה אחיזה במשהו. "היא לא היתה צריכה להתקשר."
"זה כל מה שיש לך להגיד? לא 'היא לא היתה צריכה להגיד את זה', אלא 'היא לא היתה צריכה להתקשר'. זאת אומרת שאתם כן דיברתם על זה."
היא לא ענתה מיד. הביטה למטה, לשטיח שקניתי בזיכרון עם אמא שלי כשעברתי לגור כאן לבד, ודחפה אותו עם קצה הגרב כדי ליישר פינה שכבר היתה ישרה. "חשבתי שעם הזמן תרגיש שזה הוגן שאני אקבל חלק. נתתי לנישואין האלה שבע שנים, נתן."
"ואני נתתי לדירה הזאת את כל הפנסיה שלי. לפני שהכרתי אותך."
נכנסתי, ישר אל המגירה שבה שמרתי את הניירת. לא היה צריך לחפש הרבה, כי מעולם לא הוצאתי את הניירת מהדירה הזאת – גם כשנסעתי מהקריות כל בוקר לעבודה ברכב במקום לישון בבית שהיה שלי. שלפתי את תיק הקרטון החום עם תעודת הבעלות, את החוזה עם הבנק, את כל ההיסטוריה של התשלומים משנת 2011 עד היום, והנחתי את הכול על השולחן, דף אחר דף, כמו שמסדרים קלפים לפני שמגלים יד.
"אני רוצה שתדעי משהו," אמרתי, בלי לצעוק, "התכוונתי לתת לך עוד זמן. באמת. אבל אחרי השיחה הזאת עם אמא שלך, אני לא יכול יותר להעמיד פנים שזה 'זמני'. אני מוכר את הדירה."
"אתה צוחק."
"יש לי קונה כבר. שכן מהבניין הצמוד, מתעניין מאז שנה שעברה. אני סוגר איתו השבוע."
היא קמה מהכורסה. "לאן אני אמורה ללכת, נתן? בן שלושים ושבע, בלי דירה, בלי-"
"בלי דירה על שמך. כן, אני יודע. וזה בדיוק העניין. לא בניתי את החיים שלי מסביב לרעיון שתמיד תהיה לי את מה שלא שלי."
בשבוע שלאחר מכן עברתי על כל הדירה עם עורך דין, אדם קושניר, ששכרתי מרחוב הנביאים. הוא עשה הערכת שווי, סידר את כל הניירת מול הבנק הבינלאומי, והראה לי בדיוק כמה ימים יש לי להודיע לשרון רשמית על פינוי. שילמתי לו שלושת אלפים וחמש מאות שקל על הטיפול כולו, וזה היה הכסף הכי טוב ששילמתי בשנתיים האחרונות.
נתתי לה חודש וחצי להתארגן, לא כי חייבתי את זה, אלא כי זה הגיוני. היא מצאה דירת סטודיו ברחוב הרצל, קטנה, שכר דירה של שלושת אלפים ושמונה מאות שקל בחודש – בערך מה שהיא שילמה אצלי על חצי מהוצאות. אמא שלה לא התקשרה שוב. לא אליי, ולא דרך שרון שאני יודע.
הדירה נמכרה בעוד חודשיים. מיליון וחמש מאות אלף שקל, עם השבח שהיה לה בשוק מאז 2011 ועד היום – שכונה שהתייקרה בלי הכר מאז שקניתי בה. סגרתי עם הקונה אצל עורך דין קושניר, חתמתי, קיבלתי את ההמחאה הבנקאית, ובדרך החוצה מהמשרד שלו עצרתי ברחוב וצילמתי תמונה של הבניין – בבן יהודה, עם הים מאחוריו – בפעם האחרונה.
היום אני גר בדירה קטנה יותר ברמות רמז, בלי נוף לים, אבל עם שם אחד בלבד על החוזה. פעם נתקלתי בשרון במקרה, ברחוב אבן גבירול, היא היתה עם מישהו חדש, הנהנה קלות לעברי, שאלה "מה שלומך", ואני עניתי "בסדר, ממשיך".
המשכתי לרכב שלי, שלפתי מהטלפון את התמונה הישנה של הבניין בבן יהודה, הסתכלתי בה רגע, והכנסתי את הטלפון בחזרה לכיס.
