המקרה של אריאל שפיצר-כהן
"אבא… בבקשה… אל תעזוב אותנו…" — את המשפט הזה שמעתי דרך הדלת הפתוחה למחצה של חדר 412, במחלקה הקרדיולוגית של בית החולים איכילוב, בשעה שהבאתי כוס מים לחולה בחדר הסמוך. אני עובדת שם כאחות כבר תשע שנים, ובדרך כלל לא נעצרת ליד דלתות של חדרים שאינם שלי — אבל הקול של הילד עצר אותי במקומי.
בפנים ראיתי גבר בשנות השלושים המאוחרות שוכב מחובר למוניטור, עם צינורית חמצן באף. שמעתי אחר כך מהצוות שקוראים לו רועי כהן-שפיצר, בן שלושים ושמונה, מהנדס תוכנה שעבד באחת החברות ברמת החייל. הוא קיבל התקף לב חמור ליד שולחן העבודה שלו, בשעה ארבע אחר הצהריים בערך, ועמיתים שלו הזעיקו מד"א.
ליד המיטה עמד ילד בגיל בית ספר, בערך בן שבע, ואחז בידו של האב בשתי ידיו הקטנות. הוא לחץ אותה כאילו זה יעזור. אישה צעירה — האם, כפי שהבנתי — ישבה על כיסא הפלסטיק הכחול שיש בכל חדר כזה, ובכתה בלי קול, עם ממחטת נייר קרועה בין האצבעות. ליד המיטה עמד גם ד"ר גל אלמוג, קרדיולוג במחלקה, שבדק את הצג ורשם משהו בטאבלט. במסדרון בקע ריח של חומר חיטוי וקפה שרוף מהמכונה ליד המעלית — ריח שמזהה כל מי שעבד פעם בבית חולים ציבורי.
הילד המשיך לדבר, למרות שאף אחד לא אמר לו שאביו שומע אותו: "אבא, אתה זוכר את האופניים? הבטחת לי שבסוף השבוע נרכב ביחד…" שאלתי אחות אחרת שעברה במסדרון מה קרה, והיא סיפרה לי בקצרה: שהאיש הובא בדחיפות אחרי אוטם חריף, שעברו ניתוח צנתור, ושבשעות הראשונות לא היה ברור אם יתעורר בכלל.
ואז, בדיוק כשהילד סיים את המשפט על האופניים, קרה משהו שגרם לי לעצור את הצעד. אצבעות האב, שהיו רפויות על הסדין הלבן, זזו. לא הרבה — רק תנועה קטנה של האגודל על גב כף היד של הילד. האם קפצה מהכיסא. הרופא, ד"ר אלמוג, ניגש מיד למוניטור ובדק את קצב הלב על המסך.
מה שגרם לי להישאר עוד רגע ליד הדלת לא היה הריגוש הרפואי — זה קורה, אנשים מתעוררים מהרדמה או מטשטוש, זה לא נס. מה שגרם לי להישאר היה המשפט שהאיש הוציא כשפקח את העיניים חצי דקה אחר כך, בקול צרוד וחלש: "אריאל… איפה אריאל…" לא "איפה אני", לא "מה קרה" — הוא שאל על מישהי בשם אריאל. האישה, שנקראתי לדעת אחר כך בשם דנה, החווירה. הילד, יובל שמו, הביט בה בבלבול.
דנה לא ענתה מיד. היא קמה, יצאה לרגע למסדרון — ממש ליד המקום שבו עמדתי — והתקשרה למישהו בטלפון הנייד שלה. שמעתי רק קטעים: "…הוא ער… הוא שאל עליה… אני לא יודעת מה להגיד לו…" הבנתי שיש כאן משהו שלא נגמר בין ארבעת הקירות של החדר הזה.
חזרתי לתורנות שלי, אבל במשך השעות הבאות המשכתי לעבור ליד חדר 412 יותר ממה שהיה צריך. בערך בשמונה בערב ראיתי אישה נוספת מגיעה למסדרון — בת ארבעים ומשהו, לבושה בחליפת עבודה כאילו הגיעה ישר ממשרד, עם תיק מסמכים תחת הזרוע. דנה יצאה לקראתה, ושתיהן דיברו בקול נמוך אבל נוקב. שמעתי את המילה "עורכת דין" ואת המילה "שותפות" — ולא הבנתי עדיין את הקשר.
בתשע ורבע נכנסה אישה נוספת לחדר. עמדה רגע בפתח, מהססת, עם תיק עדיין על הכתף — ואז דנה ניגשה אליה ולחשה משהו, ואני ראיתי אותה נכנסת לבד וסוגרת את הדלת כמעט עד הסוף. התורנות שלי הסתיימה בעשר, ומה שקרה בתוך החדר באותם רגעים לא ראיתי ולא שמעתי — הדלת נשארה סגורה, ואני הלכתי הביתה בלי לדעת דבר.
את שאר הפרטים ידעתי רק חודשיים אחר כך, כשדנה חיפשה אותי במחלקה כדי להודות לי על משהו שכלל לא זכרתי שעשיתי — הבאתי לה פעם כוס תה בלי שביקשה. ישבנו על הספסל בגינת בית החולים, ליד עציצי הרוזמרין שהצוות מטפח שם, והיא סיפרה לי, בלי שביקשתי, את מה שקרה באותו לילה ובחודשים שאחריו.
האישה שנכנסה לחדר הייתה אריאל, אחותו של רועי. השניים היו שותפים במיזם הייטק קטן, ולפני כשנתיים ירשו יחד מאביהם המנוח מוסך משפחתי בחולון ומגרש צמוד לו. רועי, בלי ידיעתה המלאה של אריאל, העביר את הבעלות במגרש על שמו בלבד, באמצעות ייפוי כוח ישן שהאב חתם לפני מותו "למקרים דחופים". אריאל גילתה את זה רק כשניסתה למשכן את חלקה כדי לממן שלב חדש בעסק שלה. מאז כמעט לא דיברו, ורועי סירב לתקן את הרישום, בטענה שהמגרש "בכל מקרה נועד לו כי הוא ממשיך את העסק".
באותו לילה, סיפרה לי דנה, רועי אמר לאריאל שהוא פחד — לא למות, אלא שהיא לא תגיע בזמן, ושהדבר האחרון שיישאר ביניהם יהיה הכתב על המגרש בחולון. הוא ביקש ממנה שתביא לו טופס באותו רגע ממש, כי לא היה בטוח כמה זמן נשאר לו. אריאל לא בכתה. היא אמרה לו רק: "אני לא רוצה שתחתום מפחד. אני רוצה שתחתום כי זה נכון." ויצאה מהחדר בלי לחתום על כלום.
רועי השתחרר הביתה כעבור עשרה ימים, עם מעקב קרדיולוגי והגבלות ברורות — בלי לחץ, בלי שעות עבודה ארוכות, בלי הימורים על נכסים משפחתיים. שבוע וחצי אחרי השחרור אריאל הגיעה לביתם בחולון, לא לבד: עם עורכת הדין ועם תיק שכלל את ייפוי הכוח הישן ותצהיר חדש שהכינו יחד. הם ישבו בסלון, על השולחן ליד החלון שממנו רואים את גג המוסך הישן, ורועי חתם על מסמך שהעביר בחזרה את מחצית הבעלות במגרש לשמה — לא כמתנה, אלא כתיקון. אריאל לא ביקשה פיצוי ולא ריבית על השנתיים שחלפו, רק את מה שהיה שייך לה מלכתחילה, בשם שלה, ברשם המקרקעין.
היא לא נשארה שותפה בעסק. באותו מפגש הודיעה שהיא פורשת מהמיזם המשותף ופותחת סטודיו עצמאי לעיצוב מוצר, בעזרת ההלוואה שלקחה כנגד חלקה במגרש. את המפתחות למוסך הישן היא לקחה בעצמה, באותו יום, ומסרה לשוכר חדש שמצאה — לא לרועי.
עברתי לעבוד במחלקה אחרת כמה חודשים אחרי זה, ולא שמעתי עוד על המשפחה הזאת — עד שבחורף שעבר נתקלתי בדנה במרכז מסחר בגבעתיים, עם יובל שכבר גבוה ממנה כמעט. היא סיפרה לי בקצרה, כמו עדכון בין שתי אנשים שהכירו פעם בנסיבות קשות, שרועי חזר לעבודה בהיקף חלקי, ושאריאל ורועי מדברים היום פעם בחודש בערך — לא כמו פעם, אבל בלי המרירות שהייתה קודם. ואז הוסיפה, כמעט בדרך אגב, שהמוסך ההוא בחולון עדיין נקרא על שם אביהם, על השלט הישן שאף אחד לא הוריד — ואריאל מסרבת להחליף אותו, גם אחרי שהעסק עבר לידיים אחרות לגמרי.
