אני זוכר את הבוקר ההוא בבית העלמין בחולון כמו שזוכרים סרט שרואים בטלוויזיה על מישהו אחר. שלג לא ירד, כמובן, אנחנו בישראל, אבל היה חורף אמיתי, גשם דק שלא הפסיק מהלילה, והאדמה ליד הקבר של אבא שלי הפכה לבוץ שנדבק לנעליים החדשות שקניתי בשביל ההלוויה. שמי אסי. הייתי בן ארבעים ושתיים כשקברנו את אבא שלי, יצחק, בבית העלמין קרית שאול. ואני יודע איך זה נשמע כשאני מספר את מה שקרה אחר כך. אבל תרשו לי לספר את זה מהצד שלי, כי אף אחד לא שאל אותי.
אבא שלי היה בעל מוסך קטן ברחוב ההגנה בחולון, ארבעים ושתיים שנה באותו מקום. אמא שלי, תרזה, עבדה שם לצדו שנים כמנהלת חשבונות, אחר כך רק ליוותה אותו בכל דבר. אני בן יחיד. גדלתי לראות אותם עובדים יחד מהבוקר עד הלילה, ואני, בכנות, ציפיתי שיום אחד המוסך יעבור אליי. זה לא היה משהו שהוא אמר לי, זה היה משהו שהרגשתי מובן מאליו — כמו שיורשים חנות של הסבא, ככה יורשים מוסך של אבא.
בשבוע שלפני שאבא נפטר, אשתי כרמית ואני היינו צריכים לנסוע לאילת, שלושה ימים שכבר שילמנו עליהם ולא היה אפשר לבטל בלי להפסיד את הכסף. שלושת אלפים ומאתיים שקל, לא סכום שזורקים לפח. ביקשתי מאמא שתשגיח בינתיים על שני התוכים שלנו, על הארנב הלבן של הילדה שלנו, ועל החתול שהיה עוד גור כשלקחנו אותו מהעמותה. הבאתי אותם אליה בשקית עם כל ההוראות כתובות, מתי אוכל, מתי מים, מה הארנב אוכל ומה לא. אני יודע איך זה נראה מבחוץ — שלוש כלובים באמצע הסלון, יום אחרי הלוויה. אבל בשבילי זה היה פשוט: אמא נשארת בבית, אנחנו כבר שילמנו, מישהו צריך לטפל בחיות. לא חשבתי לרגע שזה יישבר ככה.
כרמית אמרה לה משהו על סדר הזמנים של האוכל וניקוי הכלובים, ואני מודה, לא הרמתי את הראש מהטלפון כשאמרתי "לפחות תהיה לך תעסוקה". זו הייתה אמירה מטומטמת. אני יודע את זה עכשיו. אבל זה לא נאמר מתוך זלזול — זה נאמר מתוך מישהו שממש לא ידע איך לדבר עם אמא שלו אחרי שקבר את אבא שלו לפני שבוע, ופחד שאם ישתוק יתפרק. ככה זה אצלי במשפחה: כשכואב, מדברים על דברים קטנים.
מה שאני לא ידעתי אז, ומה שגיליתי רק אחר כך מהעורך דין שלה, זה שאמא כבר הייתה בתהליך משפטי מסודר מאז שאבא חלה. הם שניהם, יחד, כתבו צוואה חדשה חצי שנה לפני שהוא נפטר, אחרי שגילו שאני "לוויתי" — במרכאות, כי מעולם לא החזרתי — שמונים אלף שקל מהעסק כדי לכסות חוב הימורים שהייתי בטוח שאספיק להחזיר לפני שמישהו ישים לב. אבא ידע. הוא לא אמר לי מילה. הוא פשוט שינה את הבעלות על המוסך.
אז בבוקר אחרי שהשארנו את החיות, בשעה חמש וחצי, אמא נכנסה למונית לנמל אשדוד. היא הייתה שם, בלי שאף אחד ידע, נוסעת בת שישים ושמונה שקנתה לעצמה תא פרטי בספינת קרוזים שיצאה לשנה שלמה — יוון, קפריסין, חצי אירופה, עם עצירה בניו יורק. שילמה על זה, כמו שגיליתי אחר כך, ממכירת התכשיטים שלה. את הטבעת שאבא נתן לה כשהתארסו היא מכרה כדי לממן טיפולים כשהוא חלה, ועכשיו מכרה גם את השרשרת האחרונה שנשארה לה כדי לממן את הנסיעה הזו. היא לא לקחה שום דבר מאיתנו. זה מה שכאב הכי הרבה כשהבנתי את זה.
על השולחן במטבח היא השאירה את מפתחות הבית, ופתק אחד: "אסי, כשתגלה מה קרה, אל תתקשר אליי בטענות. תתקשר לעורך דין שלך." שני התוכים, הארנב והחתול כבר היו בבוקר ההוא במקלט לבעלי חיים ברחוב אבן גבירול, מטופלים, בטוחים, עם תיעוד מלא שהם נמסרו כדין. לא ננטשו לרגע.
בעשר בבוקר הגיע לדלת שליח מטעם בית משפט. עמדתי בסלון של אמא, באותו סלון שבו שעות קודם עמדו הכלובים, ואחזתי בפתק שלה ביד אחת ובתיק מסמכים משפטיים ביד שנייה. על הכריכה היה כתוב השם שלי. בעמוד הראשון היה כתוב שהמוסך, הבית ברחוב ההגנה, וכל חשבון הבנק המשותף שהיה עדיין רשום על שם שני ההורים — עברו, לפי צוואת אבא, לעמותת "לב חם" שתומכת בבתי חולים לילדים בדרום, למעט סכום קבוע חודשי שיישאר לאמא כל ימי חייה. שמי היה מופיע רק במקום אחד: כערב לחוב שעוד לא סגרתי.
התקשרתי לכרמית ראשון, אחר כך לאמא, שוב ושוב, שיחה אחרי שיחה שלא נענתה. שלחתי לה תמונה של עצמי עומד בסלון, חיוור, מחזיק את התיק. כתבתי לה: "אמא, מה עשית? יש פה שליח מבית המשפט שאומר שהבית כבר לא שלנו."
היא לא ענתה עד שהאונייה כבר הפליגה. אחר כך הגיע רק משפט אחד: "אני עדיין נושמת, אסי. תגיד תודה על זה."
שבועיים אחר כך פגשתי אותה בווידאו-שיחה, כי היא סירבה להיפגש בארץ. היא ישבה במרפסת התא שלה, רקע של ים כחול שלא זיהיתי מאיזו מדינה, לבשה חולצה שלא ראיתי אצלה מעולם, אדומה, פשוטה, לא הבגדים האפורים שהיא לבשה בשנים האחרונות במוסך. שאלתי אותה למה לא סיפרה לי כלום, למה לא נתנה לי הזדמנות לדבר, לתקן. היא לא צעקה. היא רק אמרה: "נתתי לך שנים של הזדמנויות לדבר. תמיד היית עסוק." ואז שאלה אותי שאלה אחת: "כמה שנים חשבת שאני אמשיך לשלם על מה שאתה לוקח בלי לשאול?" לא היה לי מענה טוב.
זה לא סיפור על נקמה. זה לא היה גם רגע של סליחה, לא מהצד שלי ולא מהצד שלה. היא פשוט הפסיקה לשלם על משהו שהיא כבר לא הייתה חייבת לשלם עליו. יש לי עותק של הצוואה בתיקייה שנשארה אצלי, ואני קורא בו לפעמים, לא כי אני מקווה שמשהו ישתנה, אלא כי אני צריך לזכור למה זה קרה. אמא עדיין באונייה. עוד שמונה חודשים לפני שהיא חוזרת, אם היא בכלל תחזור לגור בארץ. את החתול קיבלה לאימוץ משפחה מבאר שבע. את הארנב אימצה גננת מהשכונה. שני התוכים עדיין במקלט, מחכים.
