אני שרון, טכנאי רנטגן במרפאת "אסותא" בגבעתיים, שנה תשיעית בתפקיד. רואים הרבה. שומעים יותר. ואת השיחה הזאת שמעתי במקרה, כי הייתי צריך להחזיר תיק בדיקות למזכירה ונשארתי לתקן משהו בקלסר שנפל.
זה קרה ביום שלישי בשבוע שעבר, בשעה חמש וחצי בערב, כשהמרפאה כבר די התרוקנה וברדיו במסדרון רץ עדיין תוכנית הצהריים באיחור, כאילו מישהו שכח לכבות. גיא הגיע לתור שלו לבדיקת דם שגרתית – בחור בערך שלושים וחמש, מנהל בית קפה קטן ברחוב יהודה הלוי. הוא בא לבד. אבל אחריו, שתי דקות אחר כך, נכנסה גם רותי – אמו של אשתו, גרושתו למעשה, כי הוא ואשתו ליטל התגרשו לפני כמעט שנה.
רותי לא באה לבדיקה. היא באה כי שמעה שגיא כאן, ורצה "לדבר רגע".
מה שקרה ב-2019, כשגיא וליטל התחתנו, זה שרותי ובעלה נתנו להם הלוואה – שלושים ואחד אלף שקל – כדי שגיא יוכל לפתוח את בית הקפה. לא מתנה, הלוואה, כתוב וחתום. גיא שילם. כל חודש, קבוע, עד הגירושים. ואז, כשליטל עזבה אותו – לא הוא אותה, היא אותו, בגלל מישהו אחר, זה כולם במרפאה כבר ידעו כי רותי לא היססה לצעוק את זה גם באולם ההמתנה – רותי החלה לטלפן אליו. לא בקשר להלוואה. בקשר לזה שהוא "צריך לוותר על הדירה" שהם רכשו במשותף, כי "זה הבית שליטל בנתה".
גיא, לדבריו, שילם על אותה דירה בפראג'ה שבע עשרה יותר משנתיים לבד, כשליטל למדה לתואר שני ולא עבדה. יש לו את כל הקבלות. אבל רותי לא רצתה לשמוע קבלות. היא רצתה שהדירה תעבור ל"מישהו מהמשפחה", כלומר לליטל, כי "ככה זה מתאים לכולם, אתה עוד תמצא מישהי, גיא, אתה בחור נחמד".
זה מה שאני שמעתי, עומד עם הקלסר ליד הדלת הפתוחה של חדר ההמתנה השני:
רותי: "אתה מבין שאתה לא צריך את הדירה הזאת, נכון? אתה גבר צעיר, תתחיל מחדש."
גיא: "רותי, זה לא קשור לגיל. זה קשור לזה שאני שילמתי עליה."
רותי: "אתה משחק אותה קדוש. אתה יודע כמה עזרנו לך?"
גיא: "כן. שילמתי כל שקל בחזרה. יש לי את כל ההעברות."
רותי: "ליטל צריכה מקום. יש לה ילד קטן מ…" – והיא נעצרה, כאילו נזכרה שהיא לא רצה לומר את זה בקול, כי הילד הזה נולד כבר לבן זוג אחר של ליטל, לא לגיא.
גיא לא ענה על זה. הוא רק אמר, נמוך אבל בלי לרעוד: "רותי, אני עוד מגיע לפגישה עם עורך דין ביום חמישי. תני לו לדבר עם עורך הדין שלי."
רותי: "אתה מסרב לעזור למשפחה שלך."
גיא: "אתה כבר לא המשפחה שלי, רותי. ליטל עזבה. אני עדיין הבן אדם שמשלם משכנתא על דירה שאני חי בה."
מה שאני, שרון, שמתי לב אליו ושליטל בטח לא הייתה שמה לב, זה שגיא לא הרים את הקול אפילו פעם אחת. הוא רק החזיק ביד את השרוול שהאחות עדיין לא הספיקה לגלגל אחרי הדגימה, ואת היד השנייה שם על הברך, לחוץ, כאילו מנסה לא לזוז יותר מהנדרש. האחות שלנו, מיכל, ניגשה בשקט ואמרה שהתור הבא מוכן, וזה היה הרגע שרותי קמה, אמרה "נראה מה יגיד עורך הדין שלך", ויצאה.
יומיים אחר כך, ביום חמישי, הפגישה עם עורך הדין באמת התקיימה – זה לא היה סתם משפט שנאמר כדי לסגור שיחה. אני יודע את זה כי גיא חזר למרפאה בשבוע הבא לבדיקת בקרה, ותוך כדי שהמתין לתשובות, סיפר למיכל – שהוא כבר מכיר אותה, כי בית הקפה שלו נמצא ממש מול המרפאה והוא מביא לפעמים קפה לצוות – מה שקרה.
עורך הדין שלו, גבר בשם אבנר לויתן, ביקש ממנו להביא את כל התיעוד: חוזה ההלוואה מ-2019 עם החתימות של רותי ובעלה, כל אחד מהעברות הבנקאיות שהחזיר להם – שלושים ואחד תשלומים, אחד לחודש, סכום קבוע של תשע מאות שקל – וגם את חוזה הרכישה של הדירה בפראג'ה שבע עשרה, שם שמו שלו מופיע כרוכש היחיד, כי הוא זה שלקח את המשכנתא על שמו, וליטל רק חתמה כבת זוג גרה בנכס בהתאם לחוזה שכירות-משנה פנימי שהם עשו כדי שהיא תוכל, לדבריה, "להרגיש שהדירה גם שלה".
זה מה שגיא לא ידע עד שאבנר בדק: מכיוון שליטל מעולם לא הייתה רשומה כבעלת זכויות בטאבו, ומכיוון שההלוואה של רותי הוחזרה במלואה עם קבלות, אין לרותי ולליטל שום עוגן משפטי לדרוש חלק בדירה. אבנר הכין מכתב רשמי, קצר, שנשלח לרותי ולעורך דינה – כי כן, היה לרותי עורך דין, אחיין שלה שעובד בעיר, וגם הוא, לפי מה שגיא סיפר, אמר לרותי שאין לה תביעה.
מה שקרה בפועל, ומה שאני ראיתי בעצמי, זה שבתחילת החודש שעבר גיא הגיע למרפאה עם תיק ניילון שקוף – מהסוג ששומרים בו מסמכים חתומים – וביקש ממיכל שתשמור לו אותו רגע בקבלה, "רק לחמש דקות", כי הוא צריך לחצות את הרחוב לבית הקפה ולהחזיר משהו. דרך השקיפות של התיק ראיתי כותרת של דף: "הודעת סיום הלוואה – אישור החזר מלא." זה היה המסמך האחרון שאבנר הכין, שקבע רשמית, בחתימה נוטריונית, שההלוואה מ-2019 נסגרה במלואה ושלא קיימת שום זכות תביעה נוספת מצד המלווים.
באותו יום, בשעה ארבע בערב, ראיתי מהחלון הגדול של מסדרון הקבלה – זה שפונה לרחוב יהודה הלוי – את רותי מגיעה לבית הקפה של גיא. היא לא נכנסה. היא עמדה בחוץ, מול הדלת הזכוכית, כמה דקות, מסתכלת פנימה. גיא היה בפנים, מאחורי הבר, מכין קפוצ'ינו למישהו אחר. הוא הרים את הראש, ראה אותה, ולא הפסיק להכין את הקפה. הוא סיפק ללקוח, ניגב את הידיים במגבת שהייתה תלויה על הכתף שלו, ואז – רק אז – ניגש לדלת ופתח אותה.
לא שמעתי מה נאמר. אבל ראיתי שרותי נשארה בחוץ, על המדרכה, וגיא נשאר בפנים, יד אחת על מסגרת הדלת. זה נמשך פחות מדקה. אחר כך רותי הסתובבה והתחילה ללכת לכיוון תחנת האוטובוס בקצה הרחוב, ליד המכולת של אבו-רביע, וגיא סגר את הדלת וחזר לבר.
מיכל אמרה לי, כשגיא חזר לאסוף את התיק שלו מהקבלה, שהוא סיפר לה בקצרה: רותי רצתה "לדבר עוד קצת, בלי עורכי דין הפעם." גיא אמר לה שהוא ישלח לה ולליטל בדואר רשום עותק של המכתב הנוטריוני, "כדי שיהיה ברור וסגור, בלי אי הבנות, בלי עוד פעם." ושהוא מקווה שהילד של ליטל – הילד שהיא נעצרה מלהזכיר במרפאה – יגדל במקום שקט, אבל לא במקום הזה, לא בדירה שהוא בעצמו שילם עליה עד השקל האחרון.
אני לא ראיתי דמעות, לא שמעתי צעקות. ראיתי אישה שעומדת על מדרכה עם תיק יד, ובחור שסוגר דלת של בית קפה שהוא עצמו בנה, בלי לנעול אותה על מפתח – כי הוא לא נועל דלתות על אנשים, הוא רק לא פותח אותן יותר ממה שצריך. אחר כך חזר למאחורי הבר, ולקוח הבא כבר חיכה עם עודף בכיס.
