אני לא בא לבקש סליחה. אני בא לספר איך זה נראה מהצד שלי, כי כל מי שמכיר את הסיפור הזה שמע רק גרסה אחת – שלה.
קוראים לי אבישי כרמי, אני בן ארבעים ושתיים, אדריכל, ובמשך שנה וחצי גרתי בבית של אישה נשואה ברמת השרון בלי לדעת שהיא נשואה. זה המשפט שאני חוזר עליו הכי הרבה, כי אף אחד לא מאמין לי בפעם הראשונה. גם לא ההורים שלי. גם לא עורך הדין שלי. אבל זו האמת, ואני צריך שמישהו סוף סוף ישמע אותה.
הכרתי את ורד בכנס תכנון עירוני בהרצליה, לפני שנתיים. היא הציגה את עצמה כגרושה, ילדה בת שמונה שגרה אצל אבא שלה רוב הזמן, עבודה בחברת יחסי ציבור בתל אביב. סיפור נורמלי לגמרי. דיברנו שעתיים על מרפסת של מלון, שתינו יין לבן זול מדי בשביל המחיר שהם ביקשו עליו, והיא צחקה על משהו שאמרתי לגבי אדריכלים שמתעקשים על חלונות בלי להבין כלום בבידוד תרמי. זה היה טבעי. זה לא הרגיש כמו רומן אסור, כי בשבילי הוא לא היה.
בשלב מסוים היא סיפרה שהבית שהיא גרה בו "משפחתי", שיש שם היסטוריה, שהיא לא רוצה למכור אותו למרות הגירושים כי הבת שלה גדלה שם. הסברתי לעצמי שזה בית שקיבלה בהסכם גירושין. זה נשמע הגיוני. היא דיברה על "בעלי לשעבר" בטון של מישהי שכואב לה עדיין, אבל שהתרגלה. אני לא חקרתי. למה שאחקור? לא ביקשתי תעודת רווקות, כי לא חשבתי שאני צריך.
עברתי אליה אחרי חצי שנה. הבאתי שני מזוודות ומכונת קפה איטלקית שאהבתי מאוד, כי בבית שלי הישן שכרתי דירה ולא היה לי טעם להמשיך לשלם שכירות על מקום שכמעט ולא ישנתי בו. גרנו יחד ברחוב סוקולוב, קומה שנייה, בית עם גינה קטנה מאחור ועץ לימון שורד בקושי בצל של הבניין השכן. היא בישלה טוב, בעיקר תבשילים עם כמון, וזה מוזר כי זה הפרט שאני זוכר הכי חד – ריח הכמון שהיה נדבק לכל הבגדים בארון.
עכשיו לחלק שכולם שואלים עליו: איך לא ידעתי.
התשובה המביכה היא שהיא ניהלה את זה בדיוק כמו שמנהלים פרויקט. הטלפון שלה היה נעול תמיד, אבל היא הסבירה שזה בגלל לקוחות רגישים בעבודה. היא נעדרה שני ערבים בשבוע ל"ישיבות עבודה מאוחרות", וכשהתקשרתי היא ענתה תמיד, קצרה, עסוקה. פעם אחת שאלתי אם משהו לא בסדר, והיא אמרה "אתה סתם חושד כי ככה גדלת, אבא שלך בגד באמא שלך", ונגעה בדיוק בנקודה הכי רגישה שלי כדי שאני אפסיק לשאול. וזה עבד. הפסקתי לשאול.
בשמונה בערב, בסוף אוגוסט, פתחתי את הדלת של הבית ברחוב סוקולוב עם שני מזוודות שלי – חזרתי מנסיעת עבודה לבאר שבע – ומצאתי גבר יושב במטבח, נועל נעליים, כמו מישהו שגר שם. ורד עמדה ליד הכיור בלי לזוז. הוא הביט בי, אמרה שלוש מילים: "אתה מי בדיוק?" ואני זוכר שהחזקתי את המזוודה כל כך חזק שהידית השאירה סימן אדום בכף היד שלי במשך שעה.
התברר שהוא בעלה. לא לשעבר. בעלה בפועל, שגר "בדרך כלל" אצל אמו בהרצליה פיתוח כי "היחסים במשבר", אבל שהיה רשום באותה כתובת, משלם על אותו משכנתא, ושחזר הביתה מדי פעם כשהיה לו נוח – בדיוק כמו שאני חזרתי. שנינו גרנו שם. בסירוגין. בלי לדעת אחד על השני.
מה שהכי כאב זה לא הבגידה – זה שהיא לא בחרה בי על פניו. היא ניהלה את שנינו במקביל במשך חודשים, כמו שני שוכרים במלון שהזמנים שלהם כמעט ולא התנגשו. הוא היה בא בימי שלישי וחמישי. אני הייתי נוסע לבאר שבע בימי שלישי בגלל עבודה קבועה שם. זה לא היה מקרי. זה היה מתוזמן.
הוא, קוראים לו רון, לא צעק. הוא רק אמר, בשקט מוזר, "היא עשתה לך בדיוק מה שהיא עשתה לי לפני שנתיים עם מישהו אחר", ויצא מהבית בלי לקחת כלום, בלי לטרוק דלת. זה היה יותר מפחיד מצעקה.
מה שקרה אחר כך זה הדבר שאף אחד לא מדבר עליו כשהם מספרים את הגרסה שלה: תוך שבועיים גיליתי, דרך עורך דין שהמלצתי עליו חבר, שהבית ברחוב סוקולוב לא היה "שלה" בכלל. הוא היה רשום על שני השמות, שלה ושל רון, מנישואים שמעולם לא התגרשו רשמית – רק הסכם פירוד בעל פה שאף אחד מהם לא טרח לחתום עליו אצל נוטריון. כל הסיפור על "גירושין" היה שקר שנבנה כדי שאף אחד מהאנשים שהיא מביאה הביתה לא יבדוק תעודות.
השם שלי לא היה רשום על שום דבר. לא על הבית, לא על חשבון הבנק המשותף שלכאורה היינו בונים ל"שיפוץ המטבח", כי מסתבר שלא היה חשבון כזה – הכסף שהעברתי, שלושים ואחד אלף שקל בסך הכול על פני שנה, פשוט נכנס לחשבון שלה לבד.
אז מה עשיתי. לא צעקתי, לא פרצתי לשם, לא כתבתי לה הודעות בשתיים בלילה. פתחתי תיק אצל עורך הדין, ותבעתי אותה בהליך אזרחי להשבת הכסף – לא בגלל שהוא היה "הרבה", אלא כי הוא היה שלי, והוא הלך למישהי ששיקרה לי כל יום במשך שנה וחצי. תוך ארבעה חודשים הגענו להסדר: היא החזירה עשרים ושניים אלף שקל, בתשלומים, דרך העברה בנקאית מתועדת שאני שומר את האישור שלה בתיקייה בארון עד היום – לא כי אני צריך אותה, אלא כי אני רוצה לדעת שהיא קיימת.
הבית ברחוב סוקולוב עדיין רשום על שני השמות. שמעתי שרון עבר לגור בו שוב, וורד עברה לשכור דירה קטנה יותר בגבעתיים. אני לא יודע אם זה נכון. לא בדקתי.
אני גר עכשיו בדירה משלי ברמת גן, שם קניתי ספה חדשה כי לא רציתי אף חפץ מהבית ההוא, ולא הבאתי איתי את מכונת הקפה האיטלקית – השארתי אותה על השיש, פתוחה, בלי לומר מילה, ביום שיצאתי משם עם המזוודות. מישהו שאל אותי פעם אם אני מתגעגע אליה. אני לא עונה לשאלה הזאת יותר. אני עונה רק לשאלה אם הכסף חזר, ומראה את המסמך.
