הבן שלי גיא הגיע אליי ביום ראשון עם שני הילדים ואמר שהם יישנו אצלי. כמעט בלי חפצים — אפילו בלי פיג'מות, עם שקית ניילון אחת משופרסל במקום מזוודה. כששאלתי כמה זמן הוא מתכנן להישאר, הוא ענה: "עוד לא יודע".
אני גרה בחולון, בדירה שלי בקומה שנייה, עם ספה נפתחת בשביל הנכדים. גיא עם אשתו נועה ושני הילדים — איתמר, בן שש, ורוני, בת עשר — מגיעים בדרך כלל פעם או פעמיים בחודש, בשישי בצהריים, לפעמים בשבת. תמיד מגיעים עם תיקים, טאבלט, בגדים להחלפה, גם אם מדובר בכמה שעות. אז השישי הזה עם שקית אחת בלבד עורר אצלי חשד מיד.
גיא התנהג כאילו כלום לא קרה. אמר שהילדים עצמם רצו לישון אצל סבתא. איתמר רץ לחצר לבעוט בכדור, ורוני שאלה אם נשארו עוגיות פתי בר. הסתכלתי על הבן שלי: בלי תיק, בלי מטען לטלפון, בלי אפילו תחתונים חלופיים לילדים. שאלתי איפה נועה. "נשארה בבית", הוא זרק.
הכנתי חמין, ליד הילדים לא שאלתי כלום. גיא בקושי אכל — שם את הטלפון הפוך על השולחן, אחר כך שוב הרים אותו, שוב הניח. כשהילדים קמו מהשולחן, שאלתי ישר: כמה זמן אתה נשאר פה? "עוד לא יודע".
סיפר שבערב הקודם הוא ונועה רבו — ולא בפעם הראשונה, כבר כמה חודשים זה לא הולך ביניהם. נועה ביקשה שהוא יגור בנפרד כמה ימים, אמרה שהיא צריכה מרחב. גיא נעלב, לקח את הילדים ובא אליי. זה הדאיג אותי: האם נועה יודעת שהילדים אצלי? הוא ענה שכן, אבל הטון שלו אמר משהו אחר. ביקשתי שיתקשר אליה לידי. הבן שלי התעצבן: לא רוצה, אמר, לשמוע שוב את "הגרסה של נועה", קיווה שאמא תתייצב לצידו.
פה התעורר בי משהו שאני מכירה היטב בעצמי — האינסטינקט האימהי להגן על הבן, גם כשהוא כבר בן ארבעים ושתיים. לרגע הייתי מוכנה להגיד — תישארו כמה שצריך, זה יסתדר איכשהו. אבל הסתכלתי מהחלון על הנכדים: הם שיחקו כאילו הגיעו למסיבת יום הולדת, ואף אחד לא הסביר להם למה הם בבית בלי פיג'מות ומברשות שיניים.
אמרתי לבן שלי: היום אתם יכולים להישאר, כמובן. אבל אני לא אשתתף בריב שלכם, והדירה שלי לא תהפוך למקלט לזמן בלתי מוגבל. והילדים לא צריכים להיות כלי שבאמצעותו אתם מענישים אחד את השני. גיא התלקח — אמר שאני תמיד בצד של נועה. זה לא נכון, אבל גם להגיד "אתה צודק" רק כי הוא הבן שלי לא הייתי מוכנה.
בסוף הוא התקשר. דיברו כעשרים דקות במרפסת, לא שמעתי בדיוק על מה. אחר כך התקשרה נועה בעצמה — בכתה, אמרה שהיא לא רוצה למנוע מגיא לראות את הילדים, פשוט כבר לא יכולה יותר כשהם מבררים ביניהם דברים ליד איתמר ורוני.
באותו ערב היה צריך להמציא פיג'מות ממה שהיה בבית. לאיתמר מצאתי חולצה ישנה של אבא שלו מהמגירה, לרוני — חולצה שלי, גדולה עליה, היא צחקקה מול המראה כשהסתובבה בה כמו בשמלה. גיא ישן על הספה בסלון. קרוב לחצות הוא נכנס למטבח כשאני שתיתי מים לפני השינה. נראה כמו נער אחרי מריבה — למרות שנער הוא לא היה כבר מזמן. יש לו שני ילדים, שהחיים שלהם תלויים עכשיו איך הוא ונועה יסתדרו עם מה שקורה ביניהם.
הוא התוודה: קיווה לשמוע ממני שנועה לא הוגנת. "אני אמא שלך," עניתי, "אבל זה לא אומר שאני תמיד אגיד את מה שאתה רוצה לשמוע". זה לא מצא חן בעיניו, אבל הפעם הוא לא התווכח.
בבוקר למחרת הילדים הלכו לבית הספר, וגיא נסע הביתה — לדבר עם אשתו. כמה שבועות הוא ישן בחדר האורחים שלי לשעבר, והנכדים חיו לפי לוח הזמנים הרגיל בין אבא לאמא. בסוף הם החליטו להתגרש. זה לא היה קל: ריבים, החלטות שמתחלפות, ימים שגיא הגיע אליי שוב שבור.
למדתי לעזור בלי להיות שופטת. יכולתי להציע מיטה, לאסוף את הנכדים מבית הספר, להקשיב לבן שלי. מה שלא יכולתי — להחליט מי אשם יותר.
עברו כמעט שנתיים. הגירושים הושלמו רשמית, הדירה ברחוב סוקולוב, שנקנתה עוד לפני הנישואים על ידי הורי נועה, נרשמה בחזרה על שמה — בעזרת עורך דין והסכם חלוקת רכוש, שאני בעצמי נסעתי לגיא כדי שיחתום עליו, כי הוא דחה את זה חודשיים. מזונות על איתמר ורוני — שלושת אלפים שקל בחודש — גיא משלם בזמן, כי אמרתי לו ישר: אם תאחר ולו פעם אחת, אני אפנה לעובדת הסוציאלית בעצמי, בלי רחמים.
באותו יום שהוא הביא לי את ההסכם החתום, ישב במטבח, סובב בידיים ספל ריק. שאל אם אני חושבת שהוא אבא רע. לא עניתי על זה — הנחתי לפניו צלחת עם חמין, אותו חמין, ואמרתי: תאכל, איתמר ורוני מגיעים בשבת, תכין להם פיג'מות מראש.
