בשעה שש בבוקר הדירו חדר הכהנים בבית הכנסת "היכל יעקב" בשכונת רמת אשכול בחיפה ריח של שמן זית ישן ועששיות מתכת. הרב אנשיל פרידמן עטה את הטלית, מילמל את פסוקי השחרית לפני שלוש זקנות ונער אחד שהתנמנם על הספסל האחורי – ובשעה עשר בלילה של אותו יום ישב אותו האיש בתא הלבשה מחניק בהיכל הספורט "רוממה" בחיפה, כרך תחבושות על אגרופיו ומשך מסכה כסופה-שחורה מעל ראשו.
ההיכל קרא לו "האח רעם".
אף אחד בשורות הקדמיות לא שיער שמתחת לבד הלייקרה מסתתר אותו הרב שמחלק בשבת את העליות לתורה. רק המאמן שלו, יוסי בן־חיים, ורואה חשבון בשם משה ידעו את האמת – ושניהם נשבעו לקחת את הסוד לקבר.
הכול התחיל ב־1988, בבית ילדים בשולי חיפה שהוא עצמו הקים: "בית חם לנעמן", בניין דו־קומתי עם חלונות שלא נסגרו טוב, שבו קיבל ילדים שאף אחד לא רצה – ממשפחות שהתפרקו, ממוסדות, מהרחוב. בהתחלה היו שבעה ילדים. הוא בישל מרק ירקות על כיריים גז שהתכבו כל הזמן, ותיקן נעליים בדבק חם כי לא היה כסף לנעליים חדשות.
בני הקהילה תרמו כמה שיכלו. זה לא הספיק אף פעם. המועצה הדתית שלחה טפסים במקום כסף. והילדים – שכבר היו יותר מארבעים – היו צריכים מחברות, מעילי חורף, תורים לרופא שיניים.
אנשיל היה בילדותו שקוע באהבה למתאבקים צבעוניים שראה בחשאי בטלוויזיה בבית דודתו, לפני שאביו כיבה את המכשיר. בגיל שלושים וחמש, בעיצומו של מצוקת הכספים של הבית, הוא נזכר בזה. הוא נסע להיכל באזור התעשייה בקריית אתא, שיקר בנוגע למקצועו וביקש אימון ניסיון.
"אתה זקן בשביל זה, כבוד הרב", אמר יוסי כשראה אותו לראשונה – הוא הכיר אותו במקרה מהשכונה.
"אני לא כבוד הרב כאן בפנים", ענה אנשיל. "אני אף אחד."
כך הוא נהפך ל"האח רעם". המסכה לא היתה רק תחפושת, היא היתה התנאי היחיד שאפשר לו להמשיך בכלל: רב שמשתפך בדם בזירה וחונק גברים אחרים היה מזעזע את הקהילה ואת הרבנות הראשית באותה מידה. אז הוא שפך דם בעילום שם.
הקרבות הראשונים היו משפילים – הוא הפסיד בכולם כמעט, חזר עם צלעות כחולות ושורש כף יד פצוע לתפילת שחרית והסביר לזקנות שנפל במדרגות. אבל השכר, כמה שהיה פעוט, קנה חלב לשבועיים. הוא נשאר בזה.
שתים עשרה שנה חי את חיי הכפל הזה בלי שהתגלה. ביום הוא ביקר חולים בבית החולים רמב"ם, שוחח עם שופטים בנוגע לנערים שנקלעו לצרות, השתתף בישיבות הורים, שבהן היה בעצמו דמות האב היחידה לכמה מהילדים. בלילה נלחם מתחת לפנסים מסנוורים עם גברים שנקראו "הערפד" או "הטבח מנצרת", ולאחר מכן ספר בתא הכנות שטרות מקומטים שתחב למעטפה שעליה כתוב "חשבון חשמל".
מה שהחזיק אותו בחיים לא היה אף פעם המחיאות כפיים. זו היתה חשבונית האופטומטריסט לקטנה מירב, שהיתה צריכה משקפיים. זה היה הטיול השנתי לקיסריה, שבלעדי הכסף שלו לא היו יכולים לממן. אחרי התבוסות הברוטליות ביותר, עם עין נפוחה ושפה קרועה, הוא שאל רק דבר אחד: הפעם זה יספיק לנעליים?
במשך השנים עברו בבית הזה למעלה מ־260 ילדים.
האמת התגלתה לבסוף ב־2001 – לא על ידיו, אלא על ידי כתב של עיתון "הארץ" שעקב חודשים אחרי שמועות, מדוע מתאבק מסוים לא נלחם אף פעם בחגים גדולים. האיש עמד באחד הערבים לפני דלת תא ההלבשה והראה לאנשיל תצלום מתפילת השבת, שצולם בעדשת טלה.
אנשיל התיישב על הספסל, המסכה עדיין בידו, ואמר רק: "כנראה שזה נגמר."
הרב הראשי של העיר הזמין אותו לבית מועצת הרבנות. שעתיים הוא המתין בחדר ההמתנה, מגלגל את ציציות הטלית בין האצבעות, ומתכונן לפיטורין. במקום זה יצא הרב הראשי, התיישב לידו על הספסל הקשה ושאל רק כמה ילדים גרים כרגע בבית.
"חמישים ואחד", אמר אנשיל.
הרב הראשי הנהן ואמר שהמועצה הדתית תממן מעתה חלק מהוצאות הבית – בתנאי ש"האח רעם ילחם בזהירות מספקת כדי לא להגיע לבית חולים."
הסיפור עבר בארץ, ואחר כך גם בחוץ לארץ. צוות מערוץ הכנסת הפיק עליו תחקיר, הוצאה לאור בתל אביב פרסמה סדרת קומיקס על חייו, ושנים לאחר מכן הוא גילה בקומדיה אמריקאית על נזיר מתאבק – שהוצגה בארץ תחת השם "נאצ'ו ליברה" – רמזים מעורפלים לחייו שלו, אף שלא שאל אותו מישהו באופן רשמי.
בגיל שבעים וארבע הוא לא נלחם יותר, אבל בכל יום שלישי אחר הצהריים הוא עדיין ישב במשרד של "בית חם לנעמן", שכבר כלל אגף נוסף, סדנת עבודה וגינה קטנה עם עצי הדר. על שולחנו לא עמד גביע, אלא תצלום ממוסגר: שלושה עשר גברים ונשים בוגרים, ילדי בית לשעבר, שעובדים כיום בעצמם במקום – כגננת, כאיש אחזקה, כעובדת סוציאלית, כטבחית.
מירב, שהיתה צריכה פעם משקפיים, הגיעה כל יום רביעי לתרגל עם הילדים הצעירים תרגילי חשבון. באחד מערבי אוקטובר הגשומים, בזמן שהטלוויזיה בחדר המשפחה הציגה חרש משחק כדורגל ואיפשהו במסדרון טפטף ברז רפוי, היא שלפה מהארון תיקיית ניילון ישנה, שבה רשם אנשיל במשך כל השנים את ההוצאות – בכתב יד, במחברות קפיצים, כל שקל לנעליים, לספרים, לכרטיסי אוטובוס.
היא הניחה את התיקייה לפניו על השולחן.
"אתה לא ניהלת אף פעם קופה אישית בשבילך", אמרה.
אנשיל משך בכתפיו והזיז את עציץ הגרניום הישן שנטה הצידה על אדן החלון. "בשביל מה. הבית כבר היה קיים."
המסכה תלויה כבר שנים על מסמר לצד דלת המשרד, דהויה וקרועה בקצה אחד. אף אחד לא הסיר אותה מעולם.
