קוראים לי אבישי, אני נהג משאית קטנה, מוביל סחורות בשכירות עצמאית כבר תשע שנים. הסיפור הזה קרה לי לפני שנה וחצי, כשהייתי צריך כסף בדחיפות – אשתי הייתה בהיריון שביעי, ואני חיפשתי עוד עבודה בצד, מלבד המשלוחים הרגילים שלי.
ראיתי מודעה בקבוצת פייסבוק של נהגים ופועלים באזור השרון: "דרוש סבל למשלוחי שקי צמנט, פריקה וטעינה, 500 שקל ליום". התקשרתי מיד. ענה לי בחור בשם רפי, קול נמוך, מדבר לאט – לא, לא לאט, פשוט בלי להתלהב, כאילו זה לא ממש מעניין אותו מי בא ומי לא בא. אמר לי לבוא בשש בבוקר לחניון משאיות ליד הכביש הישן לפתח תקווה, ליד המוסך של "גל צמיגים".
הגעתי. עמדה שם משאית איתן ישנה, צהובה, עם ארגז פתוח מלא שקי צמנט. רפי היה גבר בערך בן חמישים, זקן דליל, עם כפפות עבודה קרועות בקצות האצבעות. לא הציג את עצמו יותר מדי, רק אמר "עולה?" והצביע על תא הנהג. ריח של סולר ושל אבק צמנט התערבב באוויר הבוקר הקריר, ומהרדיו של המשאית בקע שיר ישן של זוהר ארגוב, בעוצמה נמוכה, כמעט בלתי נשמע.
התחלנו לנסוע. נקודה ראשונה הייתה אתר בנייה ברמת השרון, שם פרקנו שלושים שקי צמנט תוך עשרים דקות. עייף, אבל נסבל. נקודה שנייה – חנות חומרי בניין בהוד השרון. שלישית – עוד אתר. עד הצהריים כבר הגענו לשמונה נקודות. הכתפיים שלי בערו, הידיים נסדקו מהאבק היבש שנדבק לזיעה. אבל שילמתי לב לזה שרפי לא עוזר אפילו במשא אחד. יושב בתא, מעשן, מסתכל בטלפון.
בערך בשעה שתיים, כשהגענו לנקודה התשיעית – מחסן נטוש בקצה אזור תעשייה בכפר סבא – קרה משהו מוזר. רפי אמר לי "תעצור כאן, תמתין", ונכנס לבניין לבד, בלי שקים, בלי כלום. עשר דקות. חמש עשרה. הסתכלתי מבעד לחלון והבחנתי שהחלונות של המחסן מכוסים בלוחות עץ, אין שלט, אין שום סימן שזה מקום עסקי פעיל.
כשחזר, היה לו שקית ניילון שחורה ביד, קטנה, לא שקי צמנט. שם אותה מתחת למושב שלו, בלי מילה. אמרתי "מה זה", והוא ענה "לא ענייניך, סע".
המשכנו לעוד שתי נקודות, אחר כך הוא ביקש שאעצור ליד מגרש חניה נטוש ליד נתיבי איילון, אמר שהוא צריך "לבדוק משהו עם חבר", ונעלם לרבע שעה. חזר בלי השקית.
בסוף היום, כשהגענו לשלוש עשרה נקודות ופרקנו בערך מאתיים ועשרים שקים, הוא שילם לי כמו שהובטח – חמש מאות שקל, שטרות מקומטים, בלי קבלה. אמר "מחר אותו דבר?" ואמרתי שאני צריך לחשוב. הוא הביט בי רגע, כמו בודק אם אני בעיה, ואז אמר "כרצונך" והלך.
באותו לילה לא הצלחתי להירדם. משהו במחסן ההוא, בשקית, בדרך שהוא נעלם ככה בלי הסבר – זה לא הרגיש כמו עבודת סבלות רגילה. סיפרתי לגיסי, יהודה, שעובד כשוטר תנועה בתחנת כפר סבא. הוא הקשיב, שאל שאלות מדויקות – איפה בדיוק המחסן, איך נראית המשאית, מספר רישוי. אמר שיבדוק.
יומיים אחר כך יהודה התקשר. אמר שהמחסן הזה תחת מעקב כבר חודשים – לא סמים, אלא סחורה גנובה, בעיקר כלי עבודה וציוד חשמלי שנגנב ממחסני בניה ברחבי המרכז, מוברח דרך "משלוחי צמנט" כדי שאף אחד לא יעצור משאית עם שקים ויבדוק. רפי הוא רק חוליה קטנה – נהג-סבל שמעביר חבילות בין נקודות מכירה, וההצעה למשרה ב-500 שקל ליום היא בעצם מסך עשן: משלמים טוב כי צריך מישהו אמין שלא ישאל שאלות ולא יתעכב יותר מכמה ימים, לפני שמחליפים אותו בנהג חדש כדי לא לעורר חשד.
זה הסביר הכול – למה אף אחד לא מחזיק מעמד יותר משלושה ימים. או שהם מבינים ובורחים, או שהם נתפסים בתוך זה בלי לדעת.
אחרי שבוע, יהודה ביקש ממני לעשות עוד יום עבודה אחד עם רפי, הפעם עם מיקום GPS על הטלפון שלי, כדי לאשר את מיקום המחסן והזמנים המדויקים. הסכמתי, בלב כבד, כי הרגשתי שמגיע לי לסגור את זה, לא רק לברוח.
ביום שני בבוקר חזרתי לחניון. רפי הביט בי בהפתעה קלה, לא ציפה שאחזור. "חשבתי עלייך," אמר, "אני צריך את זה". עלינו למשאית, אותה מסלול בערך, עד שהגענו שוב למחסן בכפר סבא. הפעם, כשנכנס, ראיתי מבעד לדלת הפתוחה במשך רגע – ארגזי קרטון עם לוגו של חברת כלים שנגנבה מהם משלוח שבוע קודם, קראתי על זה בחדשות המקומיות.
כשיצא, שוטרים כבר חיכו לו ליד הרכב – לא בתחפושת, לא בדרמה, פשוט שני ניידות שהגיעו בשקט מהכביש הצדדי, ויהודה איתם. רפי לא ברח, לא צעק, רק עמד שם עם השקית ביד, הביט בי לרגע ארוך, ואז הוריד את המבט.
הוא נעצר. אני נתתי עדות מלאה בתחנה, עם פרטי כל הנקודות שביקרנו, השעות, מספר הרכב. התברר שהמחסן שירת רשת גנבים שפעלה כבר שנה וחצי בכל אזור השרון, וגרמה נזק מוערך במיליון שקל בציוד גנוב.
בסוף אמרו לי שאני יכול לקבל תעודת הוקרה מהמשטרה על שיתוף הפעולה, אבל סירבתי בנימוס – לא רציתי תעודה, רק רציתי לחזור הביתה, לאשתי שכבר הייתה בשבוע שלושים ושמונה להריון.
כשחזרתי הביתה באותו ערב, מצאתי אותה יושבת במטבח עם כוס תה שכבר התקרר, מחכה. סיפרתי לה הכול, כל הפרטים, ובסוף שלפתי מהכיס את חמש מאות השקלים שקיבלתי מהיום הראשון, עדיין מקומטים. שמתי אותם על השולחן ואמרתי לה שאלה הכסף האחרון שאני מתכוון להרוויח בעבודה שאני לא יודע בדיוק מה היא.
היא לקחה את השטרות, קיפלה אותם לשניים, ושמה אותם בקופסת הקרטון שבה אנחנו שומרים לתינוק – לא כי הם היו "כסף טוב" יותר משאר הכסף שלנו, אלא כי היא אמרה שזה הכסף שסימן את הרגע שהחלטתי לא לזוז ממקומי כשמשהו הרגיש לא נכון.
