אני אסף. בן חמישים ושתיים היום, אבל הסיפור הזה מתחיל כשהייתי בן עשרים ותשע, ברגע שעמדתי מול שער ברזל ירוק בשכונת הדר יוסף ולא הצלחתי להזיז את הרגליים.
לא זכרתי את אמי. בכלל. נמסרתי למסגרת חוץ-ביתית בתל השומר כשהייתי בן שלושה חודשים, ומשם עברתי משפחות אומנה אחת אחרי השנייה עד שהגעתי לפנימייה בחדרה. אף אחד לא סיפר לי למה. היה תיק עם כמה טפסים חסויים ותו לא. לא ידעתי אם יש לי אחים. לא ידעתי אם האישה שילדה אותי אהבה מרק עוף או אם היא שרה במקלחת. לא ידעתי כלום.
מה שכאב לי לא היה חוסר בבגדים ממחזור ישן או זה שלא היו לי נעלי נייק כמו לכולם. מה שכאב היה שבת בבוקר. כשהייתי רואה דרך חלון חדר האוכל ילדים אחרים יוצאים עם ההורים שלהם, עם סלסלת פיקניק, לכיוון החניה. הייתי סופר כמה דקות לוקח להם להיעלם מהשער.
גדלתי מהר מהרגיל. למדתי לכבס לבד, לשים כל שקל בצד, לא לבקש יותר ממה שמותר. הייתה לי כלל אחד: "אם לא מתקשרים חזק לאף אחד, לא כואב כשהם נעלמים." הכלל הזה החזיק אותי עד שפגשתי את מיכל.
מיכל הייתה פקידת בנק שקטה, מהעיר הזאת שבה גרתי, גבעתיים. התחברנו בלי מאמץ, כאילו כל אחד מילא חסר של השני. אחרי שנה וחצי התארסנו. שבוע לפני החתונה היא לקחה אותי להכיר את ההורים שלה.
"אם לא יחבבו אותי?" שאלתי אותה באוטו, כף ידי לחוצה על ההגה.
"אמא שלי תאהב אותך מהדקה הראשונה," היא אמרה. "רק אל תעז להגיד לה שאתה לא רעב. היא תיפגע."
הגענו לרחוב קטן בהדר יוסף, בניין קומותיים עם חצר מרוצפת ועציצי נענע על המעקה. בשער עמדה אישה בשנות השישים המוקדמות, סינר פרחוני קשור על חצאית כותנה, שיערה צבוע חינה. היא הספיקה לראות אותי יוצא מהרכב ואמרה:
"בוא, חמוד, תיכנס שהתבשיל מצטנן!"
נעצרתי שם, ברגל אחת על המדרכה. "בוא, חמוד." שתי מילים פשוטות. לה הן לא אמרו שום דבר מיוחד. לי הן אמרו הכל.
בשולחן היא מילאה את הצלחת שלי בלי לשאול.
"עוד חצי עוף, חמוד."
"תודה, יש לי מספיק."
"מה זאת אומרת מספיק, אתה גבר גדול ואוכל כמו ציפור!"
בפעם הראשונה אחרי שנים צחקתי בשולחן משפחתי בלי להסתכל על השעון, בלי לחשוב מתי אני יכול לקום וללכת.
אחרי החתונה, הקשר בינינו, בין רונית – זה היה שמה – לביני, התחזק עם הזמן. כשהגענו לביקור היא לא שאלה אותי "מה עם מיכל". היא שאלה קודם:
"אתה מה מצבך, חמוד? אתה בריא?"
כל פעם שהיה תבשיל חדש בתנור היא התקשרה.
"אסף, עשיתי בורקס תפוחי אדמה. בואו עד שאבא שלה יגמור הכל."
כשהייתי חולה היא שלחה מרק עוף במוניות. כשראתה שאני נראה עייף היא נזפה בי.
"תעזוב קצת את העבודה, חמוד, הכסף לא יעזור לך אם תתמוטט."
התלוצצתי פעם: "חותנת, את גוערת בי יותר ממה שאת גוערת במיכל."
"כי לך לא היה מי שינזוף בך כשהיית קטן. אני משלימה פערים."
צחקנו שנינו. אבל ידעתי שמתחת לבדיחה מסתתר משהו שחסר לי כל חייי. דאגה של מישהו.
כשמיכל ילדה את הבת שלנו, נעם, עברתי תקופה קשה. עבדתי שעות נוספות, ישנתי ארבע שעות בלילה ופחדתי מתמיד שלא אדע להיות אבא טוב. ערב אחד, אחרי שנעם נרדמה, רונית מצאה אותי יושב לבד במרפסת.
"מה קרה, חמוד?"
"כלום."
"אותי אתה לא מצליח לשטות."
נשמתי עמוק. "אני מפחד לפשל איתה. אין לי אבא, אין לי אמא. מאיפה אני אדע איך עושים את זה?"
היא התיישבה לידי על הכיסא הפלסטיק הקטן.
"תשמע אותי. אתה כבר אבא טוב."
"מאיפה את יודעת?"
"כי אתה מפחד להיות אבא רע. למי שלא מזיז לו, לא מפחיד אותו דבר כזה."
היא הניחה את כף ידה על הכתף שלי. "לילדה לא צריך אבא מושלם. צריך אבא שנשאר."
המילה הזו נחתה עליי כמו מכה ישירה בחזה. "נשאר." בדיוק הדבר שלא היה לי מעולם.
מהערב ההוא התחלתי להביט באישה הזאת בעיניים אחרות. לא כחותנת של אשתי. כבן אדם שבלי לתכנן, תיקן לאט לאט פצעים עתיקים מעשרות שנים.
השנים עברו. רונית התחילה להזדקן. קודם הכאבים בברכיים. אחר כך הלחץ דם. אחר כך היא לא הצליחה ללכת לבד לבדיקות בקופת חולים מכבי בהדר יוסף. אני הייתי זה שלקח אותה.
"עזוב, חמוד, אני אסע באוטובוס."
"לא נוסעים באוטובוס לשום מקום. בשמונה אני בשער."
"אבל אתה מפסיד יום עבודה."
"אתם הפסדתם מספיק ימים בשבילנו. עכשיו אני דואג."
כשחיים, חותני, נפטר בגיל שבעים ושמונה, רונית נשארה לבדה בדירה בהדר יוסף. אני הייתי זה שהגיע כל סוף שבוע בלי יוצא מהכלל. תיקנתי את התריס השבור, החלפתי נורות, הבאתי תרופות מבית מרקחת סופר-פארם, עשיתי קניות בשופרסל השכונתי.
מיכל אמרה לי פעם, חצי בצחוק: "התקשרת לאמא שלי יותר ממה שאני מתקשרת."
"לך היה אותה כל החיים," עניתי. "אני קיבלתי אותה מאוחר. אני צריך להשלים."
חורף אחד, רונית התמוטטה במטבח והתקבלה לבית החולים תל השומר למשך שבוע. הלכתי אליה כל ערב אחרי העבודה. בערב אחד היא הביטה בי ופרצה בבכי.
"מה קרה?" שאלתי, מניח את השקית עם הפיג'מה הנקייה על הכיסא.
"כלום, חמוד."
"אז למה את בוכה?"
"חשבתי לעצמי שעשיתי בת אחת, אבל אלוהים נתן לי גם בן."
לא עניתי מיד. הסתכלתי על החלון, על מגדל המים שבחוץ, מנסה להסתיר שהעיניים שלי דומעות. אחרי רגע לקחתי את ידה.
"תדעי משהו? מעולם לא היה לי למי להגיד 'אמא'."
היא לחצה חזק יותר על ידי. "עכשיו יש לך."
זהו. שתי מילים. אבל לאדם שהמתין חיים שלמים לשמוע אותן, הן אמרו הכל.
היום רונית בת שמונים ושלוש. היא הולכת לאט, עם מקל. פעמים היא מתקשרת אליי רק בשביל דברים קטנים.
"חמוד, מתי אתם מגיעים?"
"בשבת."
"בטוח?"
"בטוח."
"אל תשכח!"
"איך אני אשכח?"
ובשבת, כשהרכב נכנס לרחוב הקטן בהדר יוסף, היא כבר עומדת בשער. אני יורד ראשון, מחבק אותה ואומר:
"מה המצב, אמא?"
והיא מחייכת.
לפני כמה חודשים, בביקור, רונית סיפרה לי דבר שלא ידעתי. היא אמרה שבשנה הראשונה שלנו, כשהייתי עדיין רק החתן המיועד, היא ישבה לילה שלם בודקת בעצמה בעיתון "ידיעות אחרונות" את המודעה שהפנימייה בחדרה פרסמה – בקשה לתרומות עבור הנוער שגדל בלי משפחה, מתוך רצון לדעת מה זה המקום ש"גידל את החתן שלה". היא לא סיפרה לי אז. היא רק שלחה תרומה קטנה, בשם בדוי, ושמרה את הקבלה בקופסת הנעליים עם התעודות של חיים. מצאתי אותה כשעזרתי לה לפנות ארון, שנה אחרי שהוא נפטר. לא הגיב כלום על הרגע ההוא. רק החזרתי את הקבלה לקופסה, סגרתי את המכסה, והבאתי לה כוס תה כמו בכל שבת אחרת.
