אני יואב, בן שלושים ושלוש, מוכר רהיטים בחנות בקניון בפתח תקווה. גרוש כבר שנתיים, גר בדירת סטודיו שכורה ברמת גן, ואת הבן שלי, עידו, אני רואה בעיקר בכל שבוע שני. את הסיפור הזה סיפרה אימא שלי, נורית, בגרסה שלה – איך היא חילקה את הכסף מהמגרש של סבא וסבתא באופן שווה בין שלושתנו, ואיך אני, לפתע, "האשמתי" אותה שהיא מעדיפה בסתר את אחותי. אז זהו, שזה לא היה בסתר. וזה לא הייתה האשמה. זה היה משהו שהתחיל לכאוב לי הרבה לפני שהעזתי להגיד את זה בקול.
המגרש בעמק האלה, ליד בית שמש, סבא קנה בשנות השמונים. הייתה שם סוכת עץ שסבא בנה עם הידיים שלו, וסבתא שתלה שם עגבניות ופטל כל אביב. כשהייתי ילד היינו נוסעים לשם כמעט כל שבת – אני, אחותי הגדולה שירה, ואחר כך גם אחותי הקטנה, מאיה. אחרי שסבא נפטר לפני חמש שנים, סבתא הפסיקה לנסוע לגמרי. אמרה שבלעדיו אין טעם. המגרש התמלא עשבים שוטים, הסוכה התחילה להירקב מהלחות. סבתא נפטרה בינואר, בשקט, בשינה – כאילו פשוט החליטה שהגיע הזמן שלה.
אחרי השבעה היה צריך להחליט מה עושים עם המגרש. הדודה שלי, אחותה של אימא, ויתרה מרצונה על החלק שלה – היא גרה כבר הרבה שנים בברלין ואמרה שזה לא רלוונטי בשבילה. אימא נשארה לבד עם כל ההתעסקות. אף אחד מאיתנו לא ממש אהב את המגרש ההוא, זה תמיד היה קשור אצלנו ליתושים, לשיעמום, ולזה שאין קליטה בטלפון. "תמכרי כבר, אמא, ותחלקי שווה בשווה בין שלושתנו," אמרה שירה בלי לחשוב פעמיים, ומאיה ואני הינהנו בהסכמה.
בסוף אימא מכרה את המגרש בחצי מיליון שקל בערך. מחיר די הוגן לאזור הזה – מגרש גדול אבל בלי תשתיות, עם גישה רק בדרך עפר. היא חילקה את זה לשלושה חלקים שווים בדיוק – מאה שישים ושבעה אלף שקל לכל אחד. עשתה את שלוש ההעברות באותו יום, שאף אחד לא יוכל להגיד אחר כך שמישהו קיבל לפני מישהו אחר.
שירה, עם הכסף שלה, שיפצה את המטבח וקנתה רכב חדש. מאיה, שרק סיימה תואר ומחפשת עבודה, שמה את הכל בפיקדון בבנק – ילדה אחראית, כמו הרבה מבני הדור שלה. ואני? אני שתקתי. לא סיפרתי לאף אחד מה עשיתי עם הכסף, ולא אם זה עזר לי או לא. רק שירה הודתה לאימא באופן אישי, מאיה שלחה הודעת וואטסאפ עם לב. אני – כלום.
חודשיים אחר כך התקשרתי אליה. "אמא, אפשר לבוא אליך בשבת? רציתי לדבר איתך על משהו." שמחתי בעצמי כשהיא אמרה שהיא שמחה כל כך לשמוע – אני מתקשר מעט, ומבקר עוד פחות. מאז הגירושים אני קצת מסתגר, כאילו אני מאשים את כל העולם על זה שהילה עזבה אותי.
הגעתי לביתה בבית שמש לפני הצהריים. היא הכינה מרק עוף עם קניידלך והכינה עוגת תפוחים. פרסה מפת רקמה עם פרחים שסבתא רקמה בזמנו. אכלתי את המרק בשקט, בלי לדבר כמעט. רק כשהגיע הזמן של הקפה סיפרתי לה משהו.
"אמא, יש לי בעיה די רצינית. אני צריך שתלווי לי סכום." "כמה בדיוק אתה צריך?" שאלה, כי מה כבר יכלה להגיד. הנחתי את הכוס על השולחן. ביקשתי בדיוק את הסכום שקיבלתי לפני חודשיים. לא שקל יותר, לא שקל פחות. "רובי, מה בדיוק קרה עם הכסף מהמגרש?" הפנתה מבט הצידה, לא נוח לה. נעצתי מבט במקרר, כאילו שם, איכשהו, כתוב הסבר הגיוני לכל זה.
"היו לי חובות. שילמתי איתם." "אילו חובות בדיוק?" "כמה דברים. הלוואות אישיות. אחרי הגירושים הייתי צריך להסתדר איכשהו, את יודעת איך זה היה." משכורת נמוכה בחנות הרהיטים, שכר דירה של הסטודיו ברמת גן, מזונות לעידו – עלי מייבש את החשבון בכל חודש כבר. אבל על החובות הספציפיים האלה היא לא ידעה כלום. אף פעם לא שאלה יותר מדי, כי אף פעם לא אהבתי שהיא חוקרת אותי על החיים שלי.
"בני, אין לי חצי מיליון שקל פנויים. אפילו לא חצי מזה." "ומה עם שירה?" אמרתי לפתע, בטון אחר לגמרי – הרבה יותר קשה וחד. "מה קרה עם שירה?" "שירה שיפצה את כל המטבח וקנתה רכב עם הכסף הזה. זה עולה הרבה יותר ממאה שישים ושבעה אלף, אמא. מאיפה היא הביאה את השאר, תגידי?" "מהחסכונות שלה, אני מניחה. או מהלוואה. באמת שאני לא יודעת בוודאות, אף פעם לא שאלתי." "או אולי ממך."
השתררה שתיקה כבדה. מהסוג שבו מרגישים פיזית איך האוויר מסמיך. "רובי, כל אחד משלושתכם קיבל בדיוק את אותו סכום. עד השקל האחרון." "כן, אבל שירה גרה כאן, בבית שמש. את מסיעה את הילדים שלה לגן כל יום, נשארת איתם אחר הצהריים, מבשלת להם. יש לך מושג כמה זה שווה בכסף? כמה זה היה עולה לה לשכור בייביסיטרית קבועה שתעשה מה שאת עושה?" לא ידעתי מה לענות, כי בעמקי הלב היא צדקה בחלק מזה. עזרתי המון לשירה עם הילדים, כל יום כמעט, כבר כמה שנים. אבל אף פעם לא חשבתי על זה כעל כסף. זה פשוט מה שסבתות עושות מתוך אהבה, כי הן מעריצות את הנכדים.
"זה לא בדיוק אותו דבר," אמרה בשקט. "בשבילי זה כן, אמא." הלכתי באותו יום, כמעט בלי להיפרד. אפילו לא טעמתי מהעוגה שהיא אפתה במיוחד בשבילי. בדלת הסתובבתי ואמרתי לה את המשפט שעדיין לא נותן לה מנוח: "את תמיד אומרת שאת מחלקת שווה בשווה בינינו. אבל חלוקה שווה זה לא אותו דבר כמו חלוקה הוגנת, אמא."
היא התקשרה שלוש פעמים באותו שבוע. לא עניתי. בפעם הרביעית כבר קפצתי ישר לתא הקולי. היא שלחה הודעה: "רובי, בוא נדבר בשקט, בבקשה. אני אוהבת אותך מאוד." עניתי יומיים אחר כך, קצר: "אני יודע, אמא. אבל זה לא משנה מה שאמרתי."
שירה שמעה על זה – לא יודע בדיוק מאיפה, אולי מאיה סיפרה, או שאני עצמי כתבתי לה. היא הגיעה זועמת לבית של אימא. שמעתי על זה אחר כך ממאיה, שסיפרה לי בטלפון: "היא צעקה על אמא שהיא מעולם לא הכריחה אותה לשמור על הילדים, שזה היה מרצון חופשי." אבל אימא לא הצליחה להסביר לשירה, וגם לא לעצמה, שהתגוננה בדיוק כי איפשהו במקום חשוך היא עדיין שמעה את המילים שלי, ולא הצליחה לדחות אותן לגמרי.
עבר חודש. לא התקשרתי אליה. שירה חשבה שזו בעיה שלי בלבד ושצריך פשוט לתת לי זמן. מאיה אמרה בזהירות שאני "אולי מגזים קצת, אבל בעומק מבינה אותי."
מה שאימא לא ידעה זה מה שקרה יומיים אחרי הביקור ההוא. עורך הדין שטיפל בירושה, מישהו שאימא בחרה סתם מהמודעות בעיתון המקומי, התקשר אליי – כנראה לפי הטעות שהיה לו המספר שלי רשום כאיש קשר נוסף בתיק. הוא רצה לוודא פרטים על חשבון בנק ישן של סבא שעוד לא נסגר. תוך כדי השיחה הוא הזכיר בטעות שיש עוד חשבון על שם סבתא, חשבון חיסכון קטן, שבעים ואחד אלף שקל, שאף אחד לא ידע עליו ושלא נכלל בחלוקה כי הוא התגלה רק אחרי המכירה. אמרתי לו שאימא בטח כבר מטפלת בזה. הוא אמר שלא – היא עוד לא פנתה לגביו כלל.
לא סיפרתי לאף אחד. שמרתי את זה, כמעט כמו נשק. חשבתי – אם אני אזכיר את זה, זה ייראה כאילו אני עושה חשבון קטנוני על כל שקל. אבל זה בער לי.
בסוף השבוע שאחרי חג הפסח, כשכבר עברו כמעט שלושה חודשים מהריב, אימא התקשרה ואמרה שהיא רוצה שכולנו ניפגש אצלה – שירה, מאיה ואני. "יש לי משהו שאני צריכה לספר לכם, ואני רוצה שתשמעו את זה ביחד." הלכתי, בעיקר כי מאיה התחננה.
ישבנו סביב השולחן עם המפה הרקומה. אימא הוציאה תיקייה כחולה, ישנה, עם דף מודפס מהבנק. "מצאתי חשבון נוסף על שם אמא שלי. שבעים ואחד אלף שקל. לא ידעתי על קיומו עד שעורך הדין הזכיר את זה – וכן, רובי, אני יודעת שהוא דיבר איתך לפני." הבטתי בה. לא הכחשתי. "לא רציתי להתערב," אמרתי. "רציתי, אבל לא ידעתי איך."
היא לא כעסה. היא פתחה את הדף, הראתה לנו את המספרים, ואז אמרה משהו שלא ציפיתי לו: "אני לא הולכת לחלק את זה שלושה שלישים שווים כמו קודם. אני מעבירה את הסכום הזה כולו לרובי." שירה פתחה פה למחות, אבל אימא הרימה יד. "תני לי לסיים. שירה, אני יודעת שכל יום את סומכת עליי עם הילדים, ואני עושה את זה באהבה ואני לא רוצה תשלום על זה, אף פעם לא רציתי. אבל רובי צדק בדבר אחד: יש הבדל בין לחלק שווה ובין לחלק בהתחשב באמת במי שנשאר לבד. הוא בא לכאן פעם בחודש, נוסע שעה וחצי בכביש 1, אוכל צלחת מרק, וחוזר לדירה ריקה. אני לא יכולה לתקן את זה בכסף. אבל את החשבון הזה, שלא ידעתי עליו כשחילקתי – אותו אני בוחרת לתת לו."
היא הוציאה מהתיקייה טופס העברה שכבר מילאה מראש, עם הפרטים של החשבון שלי ברמת גן, וחתמה עליו שם, מולנו, בעט הכחול שהיה תמיד תלוי ליד הטלפון במטבח שלה. "אני הולכת מחר לבנק לחתום את זה רשמית," אמרה. "אבל רציתי שתראו את זה בעיניים שלכם, לא בהודעת וואטסאפ."
שירה קמה, יצאה למרפסת בלי מילה, ונשארה שם כמה דקות. מאיה שתקה, מסתכלת בי. אני הסתכלתי באימא, בעט הכחול על השולחן, בטופס עם החתימה שלה עדיין רטובה מעט.
לא אמרתי תודה. לא הצלחתי. אבל לקחתי את הכוס שלה, מזגתי לה עוד קפה, והישבתי מולה בשקט – בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים שלא היה בינינו קיר.
