המשמרת הראשונה שלי במסעדה הכשרה ברחוב אבן גבירול בתל אביב יצאה בנובמבר, כשבחוץ כבר החשיך בשעה חמש והמזגן חימם כל כך שהחלונות התכסו באדים. קוראים לי איתי לוי, בן עשרים ושלוש, ובערב ההוא הייתי אמור לסגור את המקום לראשונה לבד, בלי הבעלים מעל הראש שלי.
נשארו עשרים דקות עד תשע, הכיסאות כבר עמדו הפוכים על שלושה שולחנות, וליד החלון ישבה לקוחה אחת — אישה מבוגרת עם כובע צמר, עם כוס קפה שכבר הספיקה להצטנן.
יוסי, הבעלים, יצא מהמטבח, ניער קמח מהסינר שלו, ומלמל:
— זאת תמיד יושבת עד הסגירה ממש. תגיד לה שהגיע הזמן, כי אני עוד צריך לסדר הזמנה לשוק הסיטונאי למחר.
ניגשתי לשולחן. האישה הביטה דרך החלון בתחנת האוטובוס הריקה, שממנה בדיוק יצא קו 18, ולא הבחינה שאני עומד לידה.
— סליחה — אמרתי. — אנחנו כבר סוגרים. אפשר להביא עוד משהו לפני שאני מביא את החשבון?
היא הסתובבה לאט, כאילו חוזרת ממקום רחוק מאוד.
— אני רק מחכה — אמרה, והקול שלה נשבר. — למרות שאני יודעת שהוא בכל מקרה לא יבוא.
שאלתי למי היא מחכה. היא בחשה בכפית בקפה הקר, למרות שהסוכר כבר מזמן לא היה מה להמיס בו.
— לבן שלי. היינו באים לפה כשהוא היה קטן, אחרי שיעורי שחייה במתנ"ס פה ליד. תמיד היה לוקח עוגת תפוחים. ועכשיו יש לו חיים משלו… ושכח ממני.
משהו נלחץ בי בפנים. לא היתה לי אמא מגיל תשע — תאונת דרכים בכביש לירושלים, בגשם, בחודש מרץ — ובמשך כל השנים האלה חסר לי מישהו שישאל אם אכלתי ארוחת ערב.
— אין לי שום תוכניות מחר — שמעתי את עצמי אומר. — אולי תבואי לשתות קפה? אני מזמין.
היא חייכה בקצה הפה ונענעה בראש לאות הסכמה.
כך התחילה הפגישה היומית שלנו — לא במסעדה, אלא בבית קפה בכיכר רבין, שבו המלצרית אחרי שבוע כבר לא שאלה מה אנחנו מזמינים, ופשוט הביאה שני הפוכים ועוגת תפוחים אחת לחלוק. קראו לה גברת רבקה כהן, היא היתה בת שבעים ושמונה ועבדה ארבעים ושתיים שנה כתופרת בבית מלאכה ברחוב שנקין שכבר מזמן נסגר. היא סיפרה לי על בעלה שמת מהתקף לב לפני חמש עשרה שנה, על הבן שלה עומר שעבר לחיפה והתקשר פחות ופחות, עד שבסוף רק בערב ראש השנה, וגם זה בהודעת וואטסאפ. אני סיפרתי לה על התואר החיצוני שגררתי בין משמרות, על החברה שעזבה אותי כי, כדבריה, "אני אף פעם לא בבית", ועל זה שלפעמים בלילה אני מתעורר ולרגע לא זוכר איך נראו פני אמא שלי.
רבקה התחילה להכין לי כריכים לעשר — עטפה אותם באותו נייר אפייה עם פסים כחולים שבו פעם עטפה לבן שלה. אני ליוויתי אותה עד הבניין ברחוב שנקין ונשאתי לה את השקית מהסופר. בדירה שלה בקומה השלישית תמיד היה ריח של אבקת כביסה וקפה ישן, ועל אדן החלון עמד קקטוס ש- לדבריה – שרד כבר שלושה דיירים לפניה.
בפברואר, כשהשלג הראשון של השנה כיסה לרגע את הכיכר בשכבה דקה, רבקה התחילה להשתעל ולא הגיעה לקפה יומיים ברצף. ביום השלישי הלכתי אליה בעצמי. מצאתי אותה על הרצפה בפרוזדור, בהכרה אבל לא מסוגלת לקום. הזעקתי אמבולנס מאיכילוב ונסעתי איתה, מחזיק את ידה כל הדרך, כמו מישהו שיש לו זכות לעשות זאת.
האבחנה: דלקת ריאות על רקע לב תשוש. הרופא במחלקה הפנימית אמר בפירוש שהתחזית קשה, ושאל אם אני בן משפחה. אמרתי שכן — ואף אחד לא ערער על זה, כי ליד המיטה שלה במשך שבועיים לא הופיע אף אחד אחר.
התקשרתי לבן שלה, שאת המספר שלו מצאתי בפנקס הישן שלה עם הכריכה מעור מלאכותי. עומר ענה, אמר ש"יש לו שבוע עמוס בעבודה", ש"יבוא אם משהו ישתנה", וניתק. הוא לא חזר.
בערב האחרון, כשהצפצוף של המוניטור ליד המיטה נהיה איטי יותר ויותר, רבקה פקחה את העיניים וביקשה שאביא לה את המשקפיים, למרות שכבר שעה לא קראה. היא החזיקה אותם בכף היד כמו משהו שלא רוצים לשחרר, ואמרה:
— איתי. תרצה להיות הבן שלי? באמת, לא סתם.
הגרון שלי התהדק.
— את האמא שמעולם לא היתה לי. ואני אהיה הבן שאת צריכה.
התחבקנו, בזהירות, כי הצינורות של העירוי הסתבכו בינינו, וזה היה החיבוק האחרון שלנו. היא מתה לפנות בוקר, בדיוק כשהאחות החליפה לה את שקית העירוי, ואני ישבתי על הכיסא הפלסטיק ליד, לא ישנתי כבר עשרים שעות.
את הלוויה ארגנתי אני — מחברת קדישא באזור, בכסף שרבקה השאירה לי במעטפה שהוחבאה במגירת הגרביונים, יחד עם פתק: "לקבורה, שאף אחד לא יצטרך להתעסק." עומר הגיע לבית העלמין, באיחור של עשרים דקות, בז'קט שחור, עם פנים שלא הצליחו להביט בי. אחרי הטקס הוא ניגש ושאל בעצם מי אני.
לא עניתי מיד. פתחתי את התיק שהחזקתי מתחת לזרוע — אותו תיק שאיתו הייתי אצל הנוטריון ברחוב אחד העם, שם שבוע קודם לכן, עוד בחייה, רבקה כתבה צוואה. את הדירה ברחוב שנקין, ארבעים ושמונה מטר רבוע, היא הורישה לי. לא מתוך נקמה בבן שלה — כך אמרה בעצמה לנוטריון — אלא כי אני זה שבמשך ארבעה החודשים האחרונים הגשתי לה תה, ולא מי שהיה אמור לעשות זאת חמש עשרה שנה.
— אני האדם שהיה לידה כשלך היה "שבוע עמוס" — אמרתי, והושטתי לו עותק של המסמך, שיקרא בעצמו במקום לנחש.
עומר עמד רגע עם הנייר הזה, זז לו הפה כאילו רצה להגיד משהו, אבל שום דבר לא יצא. הוא הסתובב והלך לרכב, בלי להביט אחורה.
את המפתחות לדירה ברחוב שנקין אני נושא עכשיו בכיס יחד עם שלי. על אדן החלון עדיין עומד אותו קקטוס. קניתי עציץ נוסף לידו, כי חשבתי שאחד על החלון נהיה בודד מדי.
