אני רואה את הסדק הזה כל בוקר. עובר ליד הקיר הצפוני של המוסך, בדרך למחסן החלפים, ומדי פעם עוצר, מעביר עליו אצבע. הוא מתחיל בגובה הכתף שלי ויורד עד הרצפה, בדיוק במקום שבו פעם עמד הארון הישן עם הכלים. שם החבאתי את הבקבוקים. שם, ובתא הכפפות של הפיג'ו, ומאחורי מיכל השמן במחסן האחורי, ובתוך מגף גומי ישן שאף אחד לא היה מרים.
אני בן שלושים ושבע, קוראים לי אבישי כהן, ויש לי מוסך קטן ברחוב הגליל בחולון כבר תשע שנים. את הסיפור הזה אני מספר בגלל גיא, החתן שלי, שנתן לי בשנה שעברה אולטימטום שהציל לי את החיים – גם אם באותו רגע רציתי לזרוק עליו מפתח ברגס.
זה התחיל בשקט, כמו כל דבר שהופך אחר כך לרעש גדול. כשאבא שלי מת ואני נאלצתי לסגור את החשבון שלו בבנק הפועלים ולמכור את החלק שלו במוסך לשותף – זה היה לפני שמונה שנים, סכום של מאה ועשרים אלף שקל שעבר בין חשבונות תוך שבוע – משהו בי פשוט נסגר. לא בכיתי בהלוויה. שתיתי אחר כך, בבית, מהבקבוק שהיה שמור למקרה חירום, וזה הרגיש כמו הדבר הראשון מאז המוות של אבא שבאמת עשה משהו לי.
תוך שנתיים זה כבר לא היה בקבוק למקרה חירום. זה היה שני עד שלושה ליטר ארק וודקה זולה ביום, מפוזרים כדי שאף אחד לא יראה כמה. אשתי מיכל ידעה שמשהו לא בסדר, אבל אני הייתי מומחה בלהסביר הכול – עייפות, לחץ מהעבודה, הצטננות. היא לא ידעה כמה טוב אני משקר, כי אף פעם לא רציתי שהיא תדע.
מי שידע היה גיא. הוא היה אז בן עשרים ושתיים, עובד אצלי כשוליה כבר שנה, נשוי טרי לבת דודה שלי, בחור שקט שלא מדבר הרבה אבל רואה הכול. הוא ראה אותי פעם, בשעה תשע בבוקר, מתקשה לפתוח את מכסה המנוע של הקורולה בגלל שהידיים שלי רעדו. לא אמר כלום אז. פשוט לקח ממני את המברג.
הרגע שממנו הכול השתנה קרה בליל שבת אחת, לפני שלוש שנים בדיוק, בחצר האחורית של המוסך. חגגנו בר מצווה של הבן שלי, שולחנות מתקפלים, פלטת חומוס מהמסעדה בפינה, מנגינה מהבלוטות'. שתיתי כבר מהצהריים. באיזשהו שלב עליתי על שרפרף כדי להביא ארגז משקאות מהמדף העליון, ונפלתי. לא נפצעתי, רק נחבטתי, אבל הבן שלי בן השלוש עשרה ראה את זה. וראה אותי מנסה לקום וצוחק, כאילו זה מצחיק.
גיא הוציא אותי החוצה לרחוב, ליד המכולת הסגורה, ואמר לי משהו שאני זוכר מילה במילה: "אם אתה לא הולך לבד לפרדס-כרם ביום שני, אני עוזב את המוסך ואת המשפחה הזו. לא אחכה שתקבור עוד מישהו בגללך." הוא התכוון לזה. הוא כבר דיבר עם מיכל בלי לספר לי, סידר פגישה עם היחידה לגמילה בבית החולים באר יעקב, אפילו בדק לי את הביטוח.
לא הלכתי ביום שני. הלכתי אחרי עוד שבועיים נוראיים, אחרי שהתעוררתי בבוקר אחד על ריצפת חדר האמבטיה בלי לזכור איך הגעתי לשם, עם פצע בגבה שדימם על האריחים. מיכל מצאה אותי. לא צעקה. רק ישבה על הריצפה לידי וחיכתה שאפקח עיניים.
הגמילה במחלקה הפסיכיאטרית בבאר יעקב ארכה עשרים ושמונה יום. הימים הראשונים היו הגרועים בחיי – רעד, הזעות, תחושה שמישהו מהדק חגורה סביב הראש שלי. אחר כך באו הקבוצות, השיחות עם הפסיכולוגית, ההבנה הפשוטה והמכאיבה שהאלכוהול לא היה הבעיה שלי – הוא היה הפתרון שבחרתי לבעיה שאף פעם לא טיפלתי בה, המוות של אבא שמעולם לא באמת עיבדתי.
יצאתי משם ועברתי לתוכנית מעקב במרכז לגמילה בפתח תקווה, פעמיים בשבוע במשך שנה. גיא בא איתי לכל פגישה ראשונה בכל חודש, ישב במסדרון עם ניוד כמו איזה אח גדול שלא ביקשתי אבל הייתי צריך.
שלוש שנים בלי טיפה. יש לי ז'יטון על השולחן במשרד, ליד תמונה של אבא שלי בסדנה הישנה, עוד לפני שהיתה לי בכלל. גיא היום שותף שלי במוסך – לא ניהלתי סנטימנטים, פשוט מגיע לו, עשר אחוז מהעסק, על נייר, אצל עורך דין ברחוב סוקולוב, חתום לפני שנה.
אבל הסדק בקיר נשאר. לא תיקנתי אותו, וזה לא בגלל עצלות. פעם בכמה חודשים אני עוצר לידו, מעביר אצבע על הקו הדק הזה, ונזכר איפה בדיוק החבאתי את הבקבוק האחרון – בתוך אותו מגף גומי, שעדיין עומד בפינה של המחסן, ריק, מכוסה אבק. לא זרקתי אותו. יש אנשים ששומרים תעודות, אני שומר מגף גומי ריק וסדק בקיר, כי הם מזכירים לי בדיוק מאיפה באתי, ובעיקר – מי היה שם, מחכה בפתח, כשסוף סוף יצאתי.
