אני מנהל את קליניקת "אסתטיקה תל אביב" ברחוב דיזנגוף כבר תשע שנים, ודנה לוי הייתה המטופלת שהכי הרבה זמן ליוותה אותי – חמש שנים, מאז שהיא הייתה בת חמישים ושתיים.
בואו נתחיל מהסוף, כי ככה זה יותר הוגן כלפיה: לפני שבועיים דנה נכנסה למרפאה שלי, ישבה על הכיסא, ואמרה לי שהיא רוצה לסגור את החשבון. לא "לעצור טיפול", לא "לקחת הפסקה" – לסגור את החשבון, במילים האלה בדיוק. היא הוציאה מהתיק שלה תיקיה כחולה, מהסוג שקונים בסופר פארם ליד הקופה, ובתוכה היו כל הקבלות מחמש השנים האחרונות. מתיחת פנים בתשעים ואחד אלף שקל. בלפרופלסטיקה – עשרים ושמונה אלף. עוד ניתוח אף, עוד מתיחת מצח, זריקות בוטוקס כל שלושה חודשים בסכום שהיא לא רצתה שאני אפילו יגיד בקול.
דנה בת חמישים ושבע עכשיו. היא הייתה עיתונאית באחד העיתונים הגדולים במשך עשרים ושתיים שנה, ואז בגיל חמישים החליטה לפרוש מוקדם ולפתוח חברת יחסי ציבור קטנה. הבעל שלה, אבנר, איש עסקים בתחום הנדל"ן, ליווה אותה לכל טיפול בשנתיים הראשונות. אחר כך הפסיק לבוא. לא אמר שהוא מפסיק – פשוט בכל פעם הייתה לו פגישה, נסיעה, משהו.
מה שאני זוכר מהפגישות שלנו זה לא רק את הפנים שלה – זה את הידיים. דנה תמיד הביאה איתה כוס קפה מהמכונה במסדרון, ותוך כדי שהיא מחכה לתור היא הייתה מסובבת את הכוס בין האצבעות, לא שותה ממנה, רק מסובבת. פעם אחת שאלתי אותה למה היא לא שותה את הקפה שלה. היא ענתה: "אני לא באה בשביל הקפה, דוקטור. אני באה כדי שיהיה לי משהו לעשות בידיים בזמן שאני מחכה שתגיד לי מה עוד לתקן."
הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו לא בסדר הייתה לפני שנה וחצי. דנה הגיעה לזריקת בוטוקס שגרתית, ובזמן שחיכתה קיבלה שיחת טלפון. היא לא ענתה, אבל ראיתי את השם על המסך – "אבנר". השיחה נמשכה חמש פעמים ברצף, והיא הפכה את הטלפון על הצד השני. כשגמרנו, היא אמרה לי משהו שנשאר איתי: "אתה יודע מה הכי מצחיק, דוקטור? הוא אמר לי שהוא רוצה שאני אהיה יפה כמו שהוא זוכר אותי. אז אני עושה את זה. ובכל פעם שאני עושה את זה הוא רוצה עוד קצת."
בקליניקה שלי אני רואה נשים בכל הגילאים, ורוב הזמן אני לא שואל שאלות שהמטופלת לא רוצה שישאלו. זה לא התפקיד שלי לתת ייעוץ נישואין. אבל עם דנה זה היה שונה, כי היא הייתה מדברת בזמן שהיא על הכיסא, לפני שההרדמה המקומית תופסת, ומה שהיא סיפרה לי בנתחים קטנים במשך חמש שנים הרכיב תמונה שלמה.
התמונה הייתה כזאת: אבנר, בן חמישים ותשע, התחיל לפני שלוש שנים לצאת יותר בערבים. פגישות עבודה שנמשכות עד אחת בלילה. נסיעות לפרויקט בהרצליה פיתוח שדנה מעולם לא ראתה במו עיניה. ופעם, כשדנה חיפשה מסמך במשרד הבית שלו, מצאה קבלה ממסעדה יקרה בנמל תל אביב, לשני סועדים, בשעה תשע בערב, ביום שהוא אמר לה שהוא בישיבה בחיפה.
היא לא עימתה אותו. במקום זה היא התקשרה למרפאה שלי וקבעה תור לעוד טיפול.
לפני חצי שנה הגיעה תמונה נוספת לפסיפס. דנה סיפרה לי שהיא מצאה בטלפון של אבנר – הוא השאיר אותו על השולחן במטבח כשהלך למקלחת – הודעת וואטסאפ ממישהי בשם "רוני" עם לב אדום. ההודעה אמרה משהו כמו "מתגעגעת כבר לערב". דנה לא מחקה את ההודעה, לא עשתה סקרין שוט, לא שאלה אותו כלום. היא סגרה את הטלפון בדיוק כמו שהיה, וחזרה לסלון לצפות בחדשות בעשר.
השבוע שבו היא סגרה את החשבון, קרה משהו ספציפי. אני יודע את זה כי היא סיפרה לי בזמן שישבה על הכיסא ההוא, לפני שהוציאה את התיקייה הכחולה. אבנר חזר הביתה בשתיים לפנות בוקר ביום שלישי. דנה לא ישנה, חיכתה בסלון עם האור דולק. כשהוא נכנס, הוא לא הבחין שהיא ערה, והלך ישר למקלחת. בזמן שהוא היה שם, הטלפון שלו רטט על שידת המבוא. דנה הרימה אותו – לא כדי לרגל, היא אמרה לי, אלא כי היא כבר ידעה מה היא הולכת למצוא ורצתה סוף סוף לראות את זה בבירור. זו הייתה הודעה מרוני: "תגיד לה כבר. אני לא יכולה ככה עוד."
דנה שמה את הטלפון בדיוק במקום שהיה, הלכה לחדר השינה, ולמחרת בבוקר, בזמן שאבנר ישן, היא התקשרה לעורך הדין שלה – לא עורך דין גירושין, אלא עורך הדין שמנהל לה את החברה שלה, מישהו בשם גיא שהיא מכירה עשרים שנה. היא ביקשה ממנו לבדוק משהו ספציפי: לפני שנתיים, כשהם שיפצו את הדירה בהרצליה פיתוח – הדירה שהיא חשבה שהיא "השקעה משותפת" – אבנר רשם אותה רק על שמו. דנה שילמה שליש מהמקדמה, מאה ושמונים אלף שקל, מחשבון החיסכון האישי שלה מהתקופה שהייתה עיתונאית.
גיא בדק ומצא שהדירה אכן רשומה רק על שם אבנר בטאבו, אבל הוא גם מצא שהעברת הכסף מדנה מתועדת בבנק כהלוואה שלה לחברה משותפת – חברת נדל"ן קטנה שהם פתחו יחד לפני עשר שנים ושדנה עדיין מחזיקה בה עשרים וחמישה אחוז מהמניות. זה אומר שהיא זכאית להחזר, עם ריבית, ישירות מחשבון החברה.
ביום חמישי דנה הגיעה למשרד של גיא עם הבנקאית שלה בשיחת ועידה, ותוך שעה וחצי היא משכה את הזכות שלה מהחברה – מאה ושמונים אלף שקל קרן, ועוד שלושים ואחד אלף שקל ריבית שנצברה על פני עשר שנים. גיא הכין לה גם מסמך שמעביר את מלוא הבעלות שלה במניות החברה המשותפת לידיים של הבת שלהם, נועה, בת עשרים ושמונה, שגרה בברלין ולא מעורבת בעסקים של אביה כלל. דנה חתמה על שני המסמכים באותו ביקור.
אבנר גילה הכל ביום שישי בערב, כשהבנק שלח לו הודעת סמס על משיכה גדולה מחשבון החברה. הוא התקשר לדנה שבע פעמים. היא לא ענתה אף פעם אחת. במקום זה היא כתבה לו הודעה אחת: "הכסף הזה שלי מזה עשר שנים. עכשיו הוא סוף סוף אצלי. תגיד לרוני שהיא יכולה להפסיק לחכות."
זה מה שדנה סיפרה לי כשהיא ישבה על הכיסא בקליניקה שלי לפני שבועיים, מסובבת את כוס הקפה שלה בין האצבעות בפעם האחרונה. היא אמרה שהיא לא מבטלת את הטיפולים כי היא פתאום החליטה שהיא לא צריכה להיראות טוב. היא מבטלת אותם כי היא הבינה שהיא עשתה את כל זה כדי שמישהו אחר ימשיך לרצות אותה, וברגע שהיא הפסיקה לרצות שהוא ירצה אותה, הבוטוקס הפך למשהו מיותר לגמרי. היא השאירה לי טיפ שלוש מאות שקל לצוות, קמה, ויצאה מהקליניקה בלי איפור, עם הקמטים שהתחילו כבר לחזור סביב העיניים שלה.
שמעתי מגיא, שממשיך לטפל בעניינים המשפטיים שלה, שכעבור חודשיים אבנר ורוני עברו לגור יחד בדירה בהרצליה פיתוח – אותה דירה שדנה מימנה חלקית ולעולם לא ראתה את שמה עליה. נועה, הבת, לא ענתה לאביה בטלפון במשך שלושה חודשים אחרי שגילתה בשביל מה בעצם ההעברה של המניות נועדה. ודנה, כשפגשתי אותה במקרה בבית קפה ברחוב בזל בחודש שעבר, לא הזמינה קפה. היא הזמינה תה צמחים, ואמרה לי שהיא לא מסובבת אותו בין האצבעות בכלל – היא פשוט שותה אותו.
