הייתי בת ארבעים ושתיים כשסוף־סוף הפסקתי לבדוק את הטלפון כל חמש דקות.
קוראים לי בתיה, יש לי חנות פרחים ברחוב אבן גבירול בתל אביב, שתי פינות רחוב מהשוק של הכרמל. אחי אריק, צעיר ממני בשש שנים, ירש מאבא את המוסך בחולון — שלושה מקומות עבודה, בור טיפולים, מדחס שיילל כמו כלב זקן. אבא רשם הכל על שם אריק, כי "לבן צריך להיות עם מקצוע ביד", ולי השאיר מגרש ליד גדרה, שממילא מכרתי כדי לפתוח את חנות הפרחים.
סיכמנו בעל פה — כי במשפחה שלנו הכל היה בעל פה — שיום אחד נחלק את המוסך חצי־חצי, כי אני במשך חמש־עשרה שנה עזרתי לאבא עם הנהלת החשבונות בחינם, בערבים, אחרי שסגרתי את החנות, עם מחשבון וקלסר, ליד שולחן המטבח שעליו עמדה כוס עם שאריות תה לימון, תמיד קרה, כי שכחתי לגמור לשתות.
אבא מת בפברואר, לפני שנתיים. דלקת ריאות, עשרה ימים בבית החולים איכילוב. אריק במשך עשרת הימים האלה הגיע שלוש פעמים. אני ישנתי על כיסא במסדרון, כי בחדר לא היה מקום, ואכלתי כריכים מהמכונה, כי הקפיטריה נסגרה בשש.
אחרי ההלוויה אריק אמר ש"בינתיים" ישאיר הכל כמו שזה, כדי "לא לעשות בלגן ניירת", ואני הסכמתי, כי הייתי באבל ולא היה לי כוח לעורך דין.
חיכיתי. התקשרתי כל חודש, אחר כך כל חודשיים. תמיד היה משהו: העונה החזקה, לקוחות, אישה חולה, הבת במחנה קיץ, אין לו זמן, הרי את רואה כמה הוא עמוס. המצאתי לו תירוצים בעצמי, כדי לא להתווכח איתו. שלחתי לו הודעות ווטסאפ לימי הולדת, קיבלתי תשובה שלושה ימים אחר כך, במילה אחת: "תודה".
בשנה שעברה, בליל שישי של ראש השנה, הוא הגיע אליי לשעה, אכל מרק עוף עם קניידלך, אמר שהוא חייב לנסוע כי החמות מחכה, ויצא בלי קינוח. הוא לא שאל איך הולך עם החנות. הוא לא שאל אם אסתדר לבד בערב יום כיפור.
במרץ הלכתי לעורכת דין ברחוב אבן גבירול, אותה שאצלה אבא חתם על הצוואה, לשאול איך זה באמת נראה על הנייר. עורכת הדין, אישה נמרצת עם משקפיים במסגרת אדומה, פתחה את נסח הטאבו ואמרה בלי רגש: המוסך כבר שלוש שנים רשום כולו על שם אריק, אין רישום על שמי, אין הסכם, אין עד לאותו "נחלק את זה" שנאמר בעל פה. הנייר לא זוכר הבטחות שנאמרות ליד קבר.
יצאתי לרחוב, ישבתי על ספסל ליד תחנת האוטובוס, שם תמיד מריח קפה מהקיוסק בפינה, ובפעם הראשונה מאז שאבא מת לא בכיתי מצער, אלא מכעס על עצמי — על השנתיים האלה של חיכיון לטלפון שהיה אמור להגיע "כשיהיה לו זמן".
התקשרתי לאריק באותו ערב. הוא ענה אחרי צלצול רביעי, ברקע שמעתי טלוויזיה — משחק כדורגל, הקריין צעק משהו על קרן.
"הייתי אצל עורכת דין," אמרתי.
השתיקה בצד השני נמשכה יותר משהייתה צריכה.
"בתיה, עכשיו זה לא זמן, יש לי אורחים…"
"אני לא מבקשת חצי מוסך, אריק. אני מבקשת חמש־עשרה שנות הנהלת חשבונות שעשיתי בחינם, כי חשבתי שאנחנו משפחה, ולא שאני מתנדבת בשביל העסק שלך."
"זה לא ככה…"
"זה בדיוק ככה."
ניתקתי. לא חיכיתי לתשובה, כי כבר ידעתי מה תהיה: עוד "אני חייב לנסוע", עוד שלושה ימי שתיקה.
במשך שבוע כלום. אחר כך הודעה: "אולי נשב, נדבר". הלכתי. לא בתקווה לחצי מוסך — מהתקווה הזאת נפרדתי כבר ליד הספסל עם ריח הקפה — אלא כדי לסגור חשבון שהוצאתי לעצמי בחינם.
ישבנו בבית קפה באבן גבירול, אותו אחד שבו אבא תמיד הזמין שקשוקה. אריק הגיע באיחור של עשרים דקות, התנצל על פקק באיילון. הוא הזמין קפה הפוך, אני מים עם לימון.
"אני רוצה שתדעי שלא עשיתי את זה בזדון," הוא פתח.
"אני יודעת. עשית את זה בנוחות. זה יותר גרוע."
הוצאתי מהתיק מעטפה — לא עם דרישה לחצי מוסך, אלא עם חשבונית שהכנתי יחד עם רואת החשבון שלי: חמש־עשרה שנות ניהול ספרים, מתומחרות לפי התעריף השעתי הנמוך ביותר האפשרי, יצא מאה ותשעים אלף שקל. לא כדי להרוס לו את העסק — פרסתי את זה לתשלומים על פני ארבע שנים, בריבית נמוכה מזו של הבנק. אבל אמיתי, על הנייר, אצל עורכת דין, עם מועדים.
אריק הלבין כשראה את הסכום.
"אין לי כסף כזה במזומן."
"אני לא רוצה אותו במזומן. אני רוצה אותו על הנייר. עם חתימה. כי ההסכמים בעל פה האחרונים במשפחה שלנו נגמרו בזה שאני עומדת לבד בחנות פרחים וסופרת הזמנות בערב יום הזיכרון, ואתה משחק פינג פונג עם החמות בראש השנה."
הוא חתם. לא מיד — יצא, חזר אחרי שלושה ימים, אבל חתם, כי ידע שאחרת אלך לבית משפט, ושם זה היה יוצא יותר יקר ויותר ארוך, וכל לקוחות המוסך היו שומעים על זה מיד, כי בחולון רכילות מתפשטת מהר יותר משהלקוח מגיע להחלפת שמן.
מאז אני לא מחכה לטלפון מאחי. אני כבר לא מתכננת מה אגיד אם הוא יתקשר בשבת. לחנות הפרחים באבן גבירול יש עכשיו שלט עם השם שלי מעל הדלת — הזמנתי אותו באותו שבוע שבו חתמנו על הניירת אצל עורכת הדין, כאילו רציתי להזכיר לעצמי שאני משלמת את שכר הדירה, אני סוגרת את הקופה, אני מחליטה.
אריק מתקשר מדי פעם לשאול על ההעברה, תמיד בזמן, תמיד עם אותו ניסוח קצר: "תודה, בתיה". אני כבר לא שואלת איך הולך במוסך. אני לא צריכה. אני קונה לעצמי פרח לשולחן שלי, חרצית, אותה אחת ששמרתי פעם תמיד ללקוחות, ומניחה אותה על אדן החלון, שם שרואים את תחנת האוטובוס והקיוסק עם ריח הקפה.
