אני זוכר את הרגע הזה כמו סרט שרואים באטיות. שלוש עשרה שניות, ואחרי זה כל מה שידעתי על עצמי השתנה.
קוראים לי איתי בן־חמו, שלושים ואחת, סמל ראשון בבסיס אימונים ליד צריפין. שנה וחצי שם, ובאותה תקופה הייתי מה שקוראים לזה "הבריון של חדר האוכל". לא הייתי גאה בזה אז, ואני לא גאה בזה עכשיו, אבל אני אספר את זה כמו שזה היה, כי מגיע לי לספר את זה מהצד שלי.
חדר האוכל בבסיס שלנו היה ענק, שולחנות פורמייקה ירוקים, ריח של מרק עוף שנשאר תלוי באוויר מהצהריים עד הערב, ורדיו שדולק על תחנה צבאית עם חדשות כל שעה עגולה. באותו יום חמישי, אחר הצהריים, הייתי עייף בצורה שאי אפשר להסביר למי שלא היה שם. שלושה ימי אימון שטח, שעתיים שינה בלילה, ומפקד שצעק עליי בבוקר על משהו שלא הייתי אשם בו. הגעתי לתור לאוכל עם התחושה שהעולם כולו חייב לי משהו.
ואז ראיתי אותה. אורלי כהן, סמלת בכירה מפלוגת קשר, ישבה בקצה השולחן עם מגש שהיא בדיוק סידרה – אורז, ירקות מאודים, פרגית. היא לא הפריעה לי. היא בכלל לא הסתכלה עליי. אבל היא ישבה במקום שאני "תפסתי" כל יום באותו שבוע, ליד המזגן היחיד שעבד בחדר האוכל הישן ההוא. משהו קטן ומטופש כל כך בער בי. הרמתי את היד ודחפתי את המגש שלה. הוא עף, האורז התפזר על השולחן והרצפה, ולרגע הכול נעצר.
היא הרימה מבט. לא צעקה, לא נבהלה. סתם בחנה אותי בלי הבעה, כאילו היא בודקת מפרט טכני של נשק שהתקלקל. אמרתי לה "תנקי את זה. ואז תלכי". שמעתי צחוק קטן משולחן אחר, ונשארתי שם מרוצה מעצמי, כמו אידיוט.
מה שאני זוכר, ומה שאף אחד בווידאו שצולם שם לא יכול לספר לכם, זה מה עבר לי בראש בשלוש השניות שלפני שזרקתי את האגרוף. לא חשבתי "אני הולך להרביץ לבחורה". חשבתי "היא צריכה לפחד ממני עכשיו, כמו כולם". זה היה קטן ועלוב, אבל זו האמת. הרמתי יד ימין למכה ישרה לכיוון הפנים שלה.
ואז כלום כבר לא היה כמו שתכננתי.
היא זזה בצד, לא לאחור אלא הצידה, כמו שמישהו נמנע ממכונית שלא הבחין בה. היד שלי המשיכה באוויר, ואיבדתי שיווי משקל למשהו שבריר שנייה. זה הספיק לה. מרפק נכנס לי בצלעות, כואב יותר משציפיתי, ולפני שהספקתי לנשום היא כבר הייתה מאחוריי, אחזה בזרוע שלי ועקרה אותי ממקום העמידה. הרצפה קרובה אליי, ואז אני עליה, עם קול מתכתי של הכיסא שנפל לצד האוזן שלי. אני לא זוכר להתעלף. אני זוכר שהעולם הפך לכתמים לבנים, ואחר כך שקט.
התעוררתי עם רופא הפלוגה כורע לידי ובוחן את הצוואר שלי, ומפקד המחלקה עומד מעליו עם פנים שלא ראיתי אותם ככה קודם. אורלי כבר לא הייתה שם. מישהו אמר לי אחר כך שהיא פשוט תיקנה את השרוול של החולצה, אספה את המגש שלה מהרצפה, ויצאה החוצה כאילו הלכה לחדש בקבוק מים.
מה שלמדתי אחר כך שינה הכול. אורלי לא הייתה סתם סמלת קשר. שנתיים לפני שהגיעה לבסיס שלנו היא שירתה ביחידה מובחרת, ועברה שם קורס לוחמה מגע שרוב האנשים בבסיס שלנו אפילו לא ידעו שהוא קיים. היא לא סיפרה לאף אחד, כי היא לא רצתה להיראות "אחרת". היא רק רצתה לאכול צהריים.
בשבועיים שאחרי זה עברתי משפט משמעתי אצל מפקד הבסיס. לא בגלל שהיא הגישה תלונה – היא לא הגישה, וזה מה שהכי כאב לי. היא פשוט אמרה למפקד, כשהוא שאל אותה למה לא פנתה למישהו קודם עם התלונות על ההתנהגות שלי, "לא חשבתי שזה שווה את הזמן שלי". שלושים חייל ראו את הסרטון בקבוצת הוואטסאפ של הבסיס באותו ערב. מישהו העלה אותו, ולא ידעתי מי, ולא רציתי לדעת.
קיבלתי עשרים ואחד ימי מחבוש. יותר מזה, קיבלתי משהו שכאב יותר: הורדתי בדרגה מסמל ראשון לסמל. חתמתי על הנייר בעצמי בחדר של קצין המשמעת, ידיים רועדות, כי ידעתי שאין לי עליו טענות.
אבל הסיפור לא נגמר שם, ולמען האמת – זה החלק שאני הכי רוצה לספר.
שבוע אחרי שיצאתי מהמחבוש, אורלי חיכתה לי ליד המטבח בשעה שש בבוקר, כשאף אחד עוד לא היה שם חוץ מהטבח שמכין את החלה של יום שישי. היא לא צעקה עליי ולא ביקשה התנצלות. היא שאלה אם אני רוצה ללמוד להגן על עצמי כמו שצריך, "כדי שלא תזדקק לזה שוב על מישהו שלא עשה לך כלום". ההצעה ההיא הרגישה מוזרה יותר מכל מכה שקיבלתי.
התחלנו להתאמן פעמיים בשבוע, בחצר האימונים אחרי שעות השירות. לא דיברנו הרבה על מה שקרה. היא לימדה אותי איך לנפול בלי להישבר, איך לזהות מתי אני כועס לפני שהאגרוף שלי יודע את זה. שלושה חודשים אחר כך היא הראתה לי צלקת קטנה על אמת היד, מהתאונה שבה נהרג אחיה הבכור בטירונות שלו לפני שמונה שנים – הסיבה שבגללה היא בכלל התגייסה למסלול הזה, "כדי לוודא שאף פעם לא אהיה חסרת אונים כמו שהייתי אז".
לפני חודשיים אורלי השתחררה מהצבא. עשרים ותשע היא בת עכשיו, עובדת כמאמנת הגנה עצמית באולם כושר בפתח תקווה, ליד הקניון הגדול, ומלמדת בעיקר נשים שחוזרות הביתה מאוחר מהעבודה. אני עדיין בבסיס, סמל, לא סמל ראשון, ואני לא ממהר לבקש קידום.
שלחתי לה הודעה לפני שבוע. כתבתי לה שאני מתאמן כל בוקר, ושאני מתנדב עכשיו כמדריך למניעת אלימות בקרב חיילים חדשים בבסיס. היא ענתה משפט אחד: "תמשיך לעצור את עצמך בזמן. זה הכול שהיה חסר לך."
הבוקר עמדתי בחדר האוכל מול חייל חדש, מגש בידו, הרדיו הצבאי ממלמל חדשות ברקע. הוא נעמד בדיוק ליד הכיסא של מישהו אחר, קרוב מדי למזגן. הבטתי בו, ואז בכף היד שלי, שנשארה למטה, רפויה, ליד הגוף. הנחתי לו לשבת.
