אני מנהלת קבלה במרפאת שיניים פרטית ברחוב אבן גבירול בתל אביב שמונה שנים, ודברים כאלה אני לא רואה בכל יום.
ביום שלישי בשבוע שעבר, ה-22 בספטמבר, הגיעה למרפאה אישה בשם רונית שפירא. גרושה, בת חמישים ושתיים, מורה לאנגלית בתיכון עירוני בגבעתיים. הכרתי אותה כבר שנתיים, מגיעה לבדיקות תקופתיות, משלמת במזומן, מזמינה תמיד את התור הראשון בבוקר כי אחר כך יש לה שיעורים. אישה שקטה, לא מהסוג שמספר לי על החיים הפרטיים שלה בזמן שהיא ממלאת טפסים.
באותו יום היא הגיעה לא לבדיקה. היא הגיעה כי הבן שלה, עידו, עבד במרפאה הסמוכה — במעבדת השיניים שמספקת לנו כתרים וגשרים — ומשהו קרה שם בוקר ההוא שגרם לה לנסוע ישר אלינו בלי תור.
מה שידעתי מהשיחה שהתנהלה בקבלה, כי היא לא ידעה שאני שומעת כל מילה מהצד השני של המחיצה: לפני שנה וחצי עידו, בן שלושים ואחת, פתח את המעבדה בעזרת הלוואה שרונית ערבה לה. שבע מאות ותשעים אלף שקל. היא שמה את הדירה שלה ברחוב ביאליק כבטוחה. לא ביקשה חוזה, לא ביקשה נייר. "הוא הבן שלי," היא אמרה למישהי בטלפון באותו בוקר, וידה רעדה כשהיא חיפשה במסמכים בתיק.
מה שהשתנה בינתיים: עידו התחתן. אשתו, מיכל, החלה להתערב בעסק אחרי כמה חודשים. ואז, בלי שרונית ידעה, הוא העביר את המעבדה על שם מיכל. רשמית, כבעלת חלק, כדי "לחסוך במיסים" הוא הסביר לה. בפועל — רונית גילתה את זה רק כשהגיעה למעבדה בבוקר ההוא, כי רצתה לדבר עם עידו על תשלום שהחזירה לבנק מהחיסכון הפרטי שלה, ומיכל אמרה לה, לידי הפקידה שם, "זה לא ממש עניינך, רונית, זו החברה שלנו."
זו לא החברה שלנו. זו החברה שלו. ושל אשתו. ולא של האישה ששמה את הבית שלה על השולחן.
רונית לא צעקה. זה מה שאני זוכרת הכי חזק — היא ישבה על הכיסא בקבלה, מוציאה מהתיק תיקיית ניילון עם דפים מקומטים, ומדפדפת בהם שוב ושוב כמו שמחפשים משהו שאיבד את המשמעות. בחוץ, ברחוב אבן גבירול, עברה משאית זבל והרעש דרך החלון היה חד יותר מכל מה שהיא אמרה.
היא התקשרה לעידו. הוא לא ענה. התקשרה שוב, ואז הגיע SMS: "אמא, לא כרגע, בעבודה." היא הביטה בטלפון עוד רגע, ואז שמה אותו בתיק בלי לכתוב תשובה.
התור שלה היה בעשר ורבע. היא הגיעה בתשע וחצי, לא לבדיקה, רק כדי לשבת במקום שמכיר אותה. ד"ר לוינסון, הרופא שלנו, ראה אותה מהמסדרון ושאל אם היא בסדר. היא אמרה שכן. היא לא הייתה.
מה שקרה בשבוע שאחרי זה, ואת זה אני יודעת כי רונית חזרה למרפאה יומיים לפני התור המתוכנן שלה, לא לבדיקת שיניים — לבקש שאדפיס לה עותק של מסמך שהיא שכחה בבית, כי היא ידעה שיש לנו מדפסת, ופשוט לא רצתה לחזור לביתה ואז שוב לצאת.
המסמך היה חוזה הלוואה. אבל לא ההלוואה הישנה — חדש. היא פתחה חשבון משלה בבנק לאומי, מכרה תכשיטים שהיו של אמה, ולקחה הלוואה נוספת של מאה ושמונים אלף שקל בערבות עצמית בלבד. עם הכסף הזה, בעזרת עורך דין שהמליץ עליו חבר של אחיה, היא לא תבעה את עידו — היא עשתה משהו אחר.
היא קנתה את הזכויות בנכס שממנו פועלת המעבדה. הקומה השלישית ברחוב הס בגבעתיים, שהייתה בבעלות אדם מבוגר שרצה למכור מהר. שילמה מקדמה, חתמה חוזה שכירות חדש עם עורך הדין שלה — ותוך שלושה שבועות, המעבדה שעל שמה רשומה כרגע מיכל, קיבלה מכתב: הסכם השכירות הישן מבוטל. יש בעלים חדשים. הדיירים הקיימים יוכלו להישאר רק בתנאים חדשים, שרונית, כבעלת הזכויות, קבעה.
עידו הגיע למרפאה שלנו ביום חמישי בשעה ארבע אחר הצהריים, בלי תור, מבקש לראות את אמו. אמרתי לו שהיא לא כאן היום. הוא חיכה בחדר ההמתנה כעשרים דקות, מסתכל בטלפון, קם, מתיישב מחדש. כשהבין שהיא לא מגיעה, הוא ביקש ממני מספר טלפון שלה — כאילו אני יכולה לתת לו את זה, כאילו אני לא רק פקידת קבלה שרואה אותו לראשונה.
אמרתי לו שאני לא יכולה למסור מידע על מטופלים, וזה היה נכון, וגם היה נוח לי להגיד את זה בקול הזה.
מה שקרה בסוף, לפי מה שרונית סיפרה לד"ר לוינסון בביקור הבא שלה, כשהיא הזמינה לראשונה תור לא בבוקר אלא בסוף היום, כי "אני לא צריכה למהר לשום מקום עוד": עידו ומיכל הגיעו לפגישה עם עורכת הדין של רונית בבית קפה ברחוב דיזנגוף. הוא ביקש שתחתום על הסכם שכירות זמני שיאפשר להם עוד שנה במקום, בטענה שהם באמצע פרויקט גדול עם לקוח מהצפון. רונית הקשיבה. אז אמרה שהיא מסכימה — בתנאי אחד: שהמעבדה תעבור בחזרה על שמה שלה, כפיצוי חלקי על ההלוואה הראשונה שהיא עדיין משלמת, ושתקבל עשרים אחוז מהרווחים החודשיים עד שהסכום המקורי, שבע מאות ותשעים אלף שקל, יוחזר במלואו.
מיכל אמרה שזה "לא הוגן." רונית פתחה את התיקייה שלה, שכבר לא הייתה מקומטת אלא מסודרת בפלסטיק שקוף, ואמרה: "לא הוגן זה מה שקרה כשחתמתי בבנק ולא קיבלתי אפילו נייר." היא לא הרימה את הקול. היא סגרה את התיקייה, שילמה על הקפה שלה, ויצאה לפני שהם סיימו לדבר.
היום היא עדיין באה למרפאה בשעה שהתחשק לה, לא רק בבוקר. שילמה את חלק מההלוואה הראשונה מדמי השכירות שהיא כבר מקבלת מהמעבדה. עידו לא הגיע יותר בלי תור. הפעם האחרונה שראיתי אותו היה עומד בחוץ, ברחוב, מסתכל על שלט המעבדה שעדיין נשא את השם הישן — לפני שהחליט, כך הבינו מד"ר לוינסון בשיחה עם רונית, לשנות אותו.
אני לא יודעת אם הוא יסלח לה על זה, או אם היא בכלל מחפשת סליחה. מה שאני יודעת זה שבפעם הבאה שהיא הגיעה לתור, היא הזמינה תור לשתים עשרה בצהריים. באמצע היום. כמו מי שאין לה יותר סיבה למהר.
