אני לא זה שסיפר את זה לחברים בהתחלה, כי פחדתי שישפטו אותי על זה שוויתרתי בלי קרב. קוראים לי רונן, בן שלושים ואחת, טכנאי מעליות בחברת "תבור" בחיפה. ולימור – אשתי לשעבר, אם אפשר בכלל לקרוא לה ככה אחרי שמונה חודשים שלא דיברנו – הייתה המורה לאנגלית בבית ספר יסודי ברמת החייל, לפני שהיא עברה לגור אצל אמא שלה בנהריה.
זה לא התחיל בריב. זה התחיל במשהו הרבה יותר שקט ומעצבן: אנחנו פשוט הפסקנו לענות אחד לשני. לא בבת אחת. קודם זה היה "נדבר מחר", אחר כך "אני עייפה, נדבר בסוף השבוע", ואז יום שלם עבר בלי הודעה, ואף אחד מאיתנו לא חיפש את השני.
אני זוכר את הדירה שלנו ברחוב השלושה, הקומה הרביעית, בלי מעלית – אירוניה שלא נמאס לי ממנה, אני שמתקן מעליות כל היום ובערב מטפס ארבע קומות ברגל. היה לנו תנור ישן שנדלק רק בלחיצה שנייה, והמרפסת הקטנה שלנו הייתה מלאה בעציצי נענע שלימור שתלה כי רצתה "לפחות משהו שגדל בינינו". אחרי שהיא עזבה השארתי את העציצים. לא טיפלתי בהם, אבל גם לא זרקתי אותם. הם פשוט יבשו לאט, עלה אחרי עלה, בלי שום דרמה.
בהתחלה, בלילות הראשונים, הייתי שוכב ער עד שתיים, שלוש בלילה, עם הטלפון על החזה, בודק אם היא מחוברת בוואטסאפ. פעם אחת ראיתי "מקליד…" ואז זה נעלם. לא שלחה כלום. אני גם לא. חשבתי לכתוב "את בסדר?" בערך שבע פעמים, הקלדתי את זה פעמיים ממש, ומחקתי. לא בגלל גאווה – פשוט לא ידעתי אם זה יעזור או יפתח משהו שאף אחד מאיתנו לא מוכן לסגור שוב.
החברים שלי חשבו שאני צריך "לעשות מהלך". אחי, איתן, אפילו הציע לי לנסוע לנהריה ולדבר איתה פנים אל פנים, "כמו גבר", הוא אמר. אבל אני ידעתי משהו שהוא לא ידע: לא היה שום דבר ספציפי לתקן. לא היתה בגידה, לא היה כסף שנעלם, לא היה ויכוח ענק שאפשר להצביע עליו ולהגיד "זה שבר אותנו". היו רק שנתיים של שחיקה שקטה – היא עייפה מלשמוע אותי מתלונן על המנהל שלי, אני עייף מלהרגיש שאני תמיד זה שצריך ליזום. זה לא משהו שפותרים בשיחה אחת בחניה של קניון.
אז לא נסעתי. במקום זה המשכתי לעבוד. תיקנתי מעלית ברחוב הרצל שתקעה אנשים בקומה שלישית במשך ארבעים דקות, ואחרי זה ישבתי במרפסת עם בירה ועם העציצים היבשים והבנתי שאני לא ממש עצוב על לימור באופן ספציפי יותר – אני עצוב על הרעיון של מה שהיינו אמורים להיות. על התוכנית לנסוע לפורטוגל שדיברנו עליה במשך שנה. על זה שהיא ידעה בדיוק איך אני אוהב את הקפה שלי בלי שאני אגיד מילה.
עברו בערך שלושה חודשים עד שהבנתי שהכאב השתנה צורה. הוא לא נעלם, אבל הוא כבר לא היה הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני פותח עיניים בבוקר. התחלתי לשים לב לדברים אחרים: לשכנה שלי, שרון, שמאכילה חתולי רחוב בחצר כל ערב בשבע בדיוק; לזה שהמאפייה בפינה מתחילה למכור רוגלך שוקולד רק אחרי ארבע אחר הצהריים; לזה שאני בעצם נהנה לבשל לבד, בלי לתכנן ארוחה סביב מה שמישהי אחרת אוהבת או לא אוהבת.
לימור, מה שלמדתי אחר כך דרך חברה משותפת בשם דנה, התחילה ללמד שיעורי אנגלית פרטיים בערבים כדי "למלא את הזמן", ואז פגשה מישהו – מורה לחינוך גופני מעכו, גבר בשם יואב. לא שנאתי אותה כשדנה סיפרה לי. הרגשתי משהו מוזר, כמעט הקלה, כאילו מישהו סוף סוף אמר בקול רם את מה שכולנו כבר ידענו: זה נגמר, וזה בסדר שזה נגמר.
מה שאני לא ציפיתי זו דליה. פגשתי אותה בקורס המשך שעשיתי בטכניון למעליות היברידיות, מהנדסת מכונות בת עשרים ותשע שצוחקת חזק מדי בחדרים שקטים ולא מתנצלת על זה. היא שאלה אותי פעם אם המחנכים בעבודה שלי אי פעם "נתקעים", ואמרתי "כן, בדיוק כמוני לפני כמה חודשים", והיא לא שאלה שאלות נוספות. פשוט נתנה למשפט לשבת שם.
עם דליה לא ניסיתי לשחזר שום דבר מהחיים עם לימור. לא קניתי לה נענע למרפסת. לא קראתי לדירה החדשה שלנו – ברחוב ביל"ו, הפעם עם מעלית, אני לא פראייר – "הבית שלנו" עד שזה הרגיש אמיתי, בערך אחרי חצי שנה. אנחנו מתחתנים בפברואר, אולם קטן בקריית ביאליק, שבעים איש, בלי תזמורת חיה כי שנינו חושבים שזה מוגזם.
לפני כמה שבועות הגיע מכתב רשמי מעורך דין, לא לי, ללימור, אבל לכתובת הישנה שלנו, כי היא שכחה לעדכן את זה בטאבו. פתחתי אותו בטעות, חשבתי שזה עניין שלי, ואז ראיתי את השם שלה על המעטפה. זה היה מסמך על חלוקת הפנסיה שלנו – עניין פרוצדורלי טכני, שום דבר דרמטי. התקשרתי אליה, בפעם הראשונה מזה שמונה חודשים, רק כדי לשאול לאן לשלוח את זה.
"רונן?" היא אמרה, והקול שלה נשמע רחוק יותר ממה שציפיתי, לא כועס, סתם… רחוק.
"יש לי מכתב בשבילך. מעורך דין. על הפנסיה."
"אה. כן. תשלח לאמא שלי בנהריה."
שתיקה. לא שתיקה כבדה, סתם שתיקה של שני אנשים שכבר לא יודעים מה להגיד.
"מה שלומך?" שאלתי, כי זה הרגיש מוזר לנתק בלי לשאול.
"בסדר. טוב, בעצם. ואתה?"
"טוב. אני… מתחתן בפברואר."
עוד שתיקה, קצרה יותר. "אני שמחה בשבילך, רונן. באמת."
ושמעתי בקול שלה שהיא התכוונה לזה. לא בטון של מישהי שמעמידה פנים כדי לסגור את השיחה יפה – ממש התכוונה לזה.
"גם אני שמח בשבילך," אמרתי, ולא ידעתי אפילו שאני יודע על יואב עד שהמילים כבר יצאו, "דנה סיפרה לי."
היא צחקה, צחוק קצר, מופתע. "כמובן שדנה סיפרה לך."
שלחתי את המכתב לנהריה למחרת, בדואר רשום, כי לא רציתי שזה יילך לאיבוד. לא התקשרתי שוב. היא גם לא. אבל כשניקיתי את המרפסת ברחוב ביל"ו בשבוע שעבר, לקראת החתונה, מצאתי שקית אדמה לעציצים שדליה קנתה בלי שביקשתי, ושתלתי בה נענע – לא בשביל לשחזר משהו, פשוט כי אהבתי את הריח שלה בבוקר עם הקפה. אין שום דבר עצוב בזה. זה פשוט מה שגדל שם עכשיו.
