אני זוכר את הערב ההוא כמו שזוכרים תאונת דרכים — כל פרט חד, כל משפט תקוע.
קוראים לי רפי שלומוביץ', אני מנהל אולפן הקלטות קטן ברחוב הרברט סמואל בחיפה, "אולפן נמל". היום, ב-2026, כבר עברו כמעט חמישים שנה מאז הלילה הזה, אבל כשאני מספר עליו אני תמיד חוזר לאותו אוגוסט של 1977, לשבוע הראשון שבו האולפן שלי היה בן שמונה שנים בלבד, ולאיש שדפק על הדלת עם תיק תווים תחת בית השחי — המלחין שעבדתי איתו הכי הרבה שנים, דן אשכנזי.
דן כתב את "לעונה יש אביב משלה" ביחד עם המשורר יורם טהרלב, עוד לפני שאני בכלל הכרתי אותו. שיר שהוא אהב כמו ילד. אבל מה שקרה לשיר הזה אחר כך — זה הדבר שדן לא סלח לעצמו שהוא אפשר לו לקרות.
הלהקה הראשונה שהקליטה אותו, "הכוורת החדשה" — להקת כיסוי ותיקה שניגנה בחתונות ובפסטיבלים — לקחה את השיר ועשתה בו מה שהיא עושה הכי טוב: האיצה את הקצב, הוסיפה תופים חדים, הפכה בלדה כבדה לריקוד קליל. הקהל אהב. ברדיו השמיעו את זה כל שעה. אבל דן בא אליי לאולפן ואמר משפט שאני לא שוכח: "רפי, הם לקחו לי את הלב מהשיר והשאירו רק את השלד."
הוא רצה רומנס מודרני. פתיחה איטית, כמעט נושמת, ואז התפרצות — כמו גל שבונה את עצמו לאט ואז שובר על החוף. ולא קיבל את זה. קיבל שיר דיסקו.
אז דן בא אליי עם הקלטת דמו ישנה על קלטת, ושאל אם אני יכול לעזור לו למצוא זמר. שאלתי אותו — למי אתה חושב? והוא ענה בלי לחשוב רגע: "רק אחת. גילה."
גילה בן־ציון. זמרת מירושלים שדן העריץ בגלל דבר אחד ספציפי — היא לא שרה תווים, היא שרה בין התווים. היה לה את זה, אותה תכונה נדירה שגם לדוד גבאי וגם לנורית גלרון הייתה, היכולת להרגיש מוזיקה כמו שמרגישים טמפרטורה בחדר, בלי לחשוב על זה בכלל.
דן תמיד אמר עליה: "היא לא מבצעת את השיר. היא חיה בו שלוש דקות וחצי."
גילה סיפרה לי את מה שקרה באותו ערב הרבה שנים מאוחר יותר, כשישבנו באותו אולפן על כוס קפה הפוך — היא כמעט לא הסכימה לקחת את השיר הזה בכלל.
"רפי," היא אמרה לי, "דן התקשר אליי בעשר בלילה. בלי שלום. ישר: 'את צריכה לשמוע משהו'. ואני הייתי עייפה, הייתי אחרי הופעה בבאר שבע, נסעתי שעתיים חזרה הביתה. ורציתי להגיד לו — מחר, דן, בבקשה מחר."
אבל היא לא אמרה את זה. היא שמה את הקלטת בטייפ הישן של אמא שלה, בדירה בקטמון, עם החלון פתוח לרחוב וריח פלאפל מהדוכן למטה, והטלוויזיה בסלון עדיין דלוקה על חדשות ערוץ אחת בלי קול. ושמעה את זה פעם אחת. ואז עוד פעם.
ומה שתפס אותה זה לא המנגינה. זה המילים באמצע השיר, השורה הזאת שמדברת על זה שלכל מזל יש את העונה שלו — שאפילו הכי שחור, מגיע לו יום. היא אמרה לי שהיא חשבה באותו רגע על אחותה, שאיבדה ילד שנה קודם לכן, ולא יצאה מהבית חודשים.
"אז אמרתי לדן — תן לי שבוע. אני רוצה לעשות את זה נכון, לא מהר."
התחרות הבינלאומית בסופוט, בפולין, הייתה ב-1977. ישראל לא שלחה משלחת רשמית לאירוע ההוא כמו שהגוש המזרחי שלח — אבל גילה הופיעה שם במסגרת חילופי אמנים בין פסטיבלים, הזמנה אישית שהגיעה דרך מפיק פולני שהכיר את הקריירה שלה מאירופה. דן וטהרלב נסעו איתה שניהם, שני אבות לשיר אחד שבאו לראות אותו מתבגר. הם ישבו בשורה השלישית, דן עם מעיל חורף כבד מדי לאוגוסט כי הוא לא בדק תחזית, וידיים שלא הפסיקו לזוז על הברכיים.
היא עלתה לבמה בשמלה כחולה כהה, בלי שום דבר נוצץ, בלי שום תפאורה מיוחדת. רק פסנתר ותזמורת קטנה. ופתחה לאט. ממש כמו שדן תכנן. קול נמוך, כמעט שקט, שבונה את עצמו שורה אחרי שורה עד שבפזמון השלישי היא כבר נתנה הכול — את כל הכאב של השורה ההיא על העונה שמגיעה לכל גורל, גם לגורל שחור.
דן סיפר לי מה קרה ברגע שהיא ירדה מהבמה. לפני שהיא אפילו הספיקה לקבל את מחיאות הכפיים בכניסה לקלעים, טהרלב כבר תפס אותו בזרוע, עיניים לחות, ולא אמר כלום — רק לחץ חזק. דן אמר לי שבאותו רגע הוא ידע שהשיר סוף־סוף חזר להיות מה שהוא היה אמור להיות מההתחלה.
אחר כך, במלון, דן התקשר לתל אביב, לחברה שלו, רק כדי לספר לה. הוא דיבר מהר, בלי לנשום בין המשפטים, על השמלה הכחולה ועל הפזמון השלישי ועל איך גילה שרה את השורה ההיא כאילו היא כתבה אותה בעצמה. השיחה עלתה לו הון עתק, אבל הוא לא שם לב.
אני עובד באולפן ההקלטות הזה עד היום, וראיתי עשרות זמרים באים לנסות לכסות את "לעונה יש אביב משלה" מחדש. חלקם הצליחו יפה. אף אחד לא נגע בגרסה ההיא מסופוט.
כשהאולפן עבר שיפוץ ב-2024, מצאתי בארון אחסון ישן קופסת קלטות שדן השאיר אצלי עוד ב-1991, לפני שהוא עבר לגור בגרמניה. בין הקלטות הייתה אחת בלי תווית, רק עם תאריך בכתב יד — 1977. שמתי אותה בטייפ הישן שעוד עובד באולפן, ושמעתי הקלטה גרועה, מוקלטת מהקהל, של אותו ביצוע בסופוט. ובסוף ההקלטה, אחרי מחיאות הכפיים, שומעים קול גבר צועק משהו בעברית מתוך הקהל הפולני — "כל הכבוד, גילה!" זה היה דן. איש לא ידע שהוא הקליט את זה בעצמו, בטייפ כיס שהבריח לאולם.
התקשרתי לגילה באותו יום וסיפרתי לה על הקלטת. היא שתקה רגע ארוך בטלפון, ואז אמרה שהיא זוכרת שאחותה שמעה את "לעונה יש אביב משלה" ברדיו כמה חודשים אחרי סופוט, ויצאה מהבית בפעם הראשונה מאז שאיבדה את הילד, רק כדי לקנות את התקליט.
