אני חייב, שרון קוראה לי "הכפוי טובה של המאה". אולי היא צודקת. אבל מישהו צריך סוף־סוף לספר את זה מהצד שלי, כי שלושה חודשים אנשים בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שופטים אותי על סמך שתי תמונות שאמא שלי שלחה.
קוראים לי עידו, בן ארבעים ושתיים, מנהל אחזקה בבניין משרדים ברמת גן. לא הכי מרשים, אני יודע. אשתי, קרן, מורה לחינוך מיוחד. יש לנו שני ילדים, ובשנה שעברה גרנו בדירה שכורה בת שני חדרים בבת ים, ארבעת אלפים ושלוש מאות שקל בחודש, עם עובש בפינת חדר השינה שבעל הבית סירב לטפל בו.
אמא שלי, רחל, גרה לבד בדירה בגבעתיים מאז שאבא נפטר — אחת עשרה שנים. דירת שלושה חדרים ברחוב כצנלסון, שמונים ושניים מטר, עם מרפסת שמסתכלת על עץ שקמה ישן שהיא נטעה עם אבא ב-1991. היא בת שבעים ואחת, עם ברכיים שלא כל כך משתפות פעולה, ועולה במדרגות כי המעלית בבניין מתקלקלת בערך פעם בחודש.
בפסח, ישבנו כולם סביב השולחן שלה — אני, קרן, הילדים, ואחותי הגדולה, מיכל, עם בעלה. אמא שמה את הקערה עם החרוסת שלה, זאת עם יותר מדי יין, כמו תמיד, ואז פשוט אמרה את זה: "אני רוצה לעבור לדירה מוגנת ליד מיכל בהרצליה. הדירה כאן — אני נותנת לעידו וקרן. אתם צריכים מקום לילדים יותר מכל אחד אחר פה."
מיכל שתקה שנייה אחת ארוכה מדי. אז אמרה שזה "מעניין" וש"כדאי לחשוב על זה יותר". אבל אמא כבר החליטה. היא אפילו כבר דיברה עם עורך דין, מישהו בשם אלי פרץ שהמשרד שלו ברחוב ביאליק, ותיאמה פגישה להעברת הבעלות.
מה שאף אחד לא ראה זה מה שקרה חודש לפני זה. אמא התקשרה אליי בשתיים בלילה כי היא נפלה באמבטיה. לקחתי אותה לבית החולים מאיר בכפר סבא כי זה היה הכי קרוב שהיה פתוח, חיכיתי איתה שם עד שש בבוקר, ואז נסעתי ישר לעבודה כי לא היה לי יותר ימי חופש. לא סיפרתי את זה למיכל. לא סיפרתי את זה לאף אחד, בעצם, כי לא רציתי שאמא תרגיש שאני סופר נקודות.
אז כשמיכל התחילה לכתוב לי הודעות — "אתה לא חושב שזה לא הוגן?", "אמא לא בדיוק צלולה כל הזמן", "בואו נחלק את זה שווה בשווה" — הרגשתי שמשהו נשבר בי. לא בגלל הדירה. בגלל שהיא הייתה שם בדיוק פעמיים באותה שנה. פעם אחת בראש השנה, פעם אחת עכשיו בפסח.
שרון, בת דודה שלי, היא שהתחילה את כל הפרשה בקבוצה. היא ראתה תמונה שאמא שלחה — תמונה של המרפסת, עם עציצי הנענע שהיא מגדלת, וכתבה מתחת "איזה יופי, בקרוב תהיה מרפסת של עידו וקרן בלבד, מגניב איך זה עובד". ואז עוד תמונה, של החוזה אצל עורך הדין, עם הכיתוב "רשמי!". תוך שעה הקבוצה התפוצצה. דודים שלא דיברו איתי חמש שנים כתבו לי הרצאות על "כיבוד הורים לא אומר לקיחה". מישהו אפילו כתב "מתאווים לרכוש".
לא ענית לאף אחד. קרן אמרה שאני צריך לתת לזה לשקוע. אבל זה לא שקע. זה גדל.
שבוע אחרי פסח, מיכל הגיעה בלי להודיע, בשעה תשע וחצי בערב, ישר לדירה של אמא. אני הייתי שם במקרה, מתקן את ברז המטבח שדלף שלושה שבועות. שמעתי אותה מהמסדרון לפני שהיא בכלל נכנסה — "אמא, את לא יכולה לתת לו את הכול, זה לא הגיוני, מה איתי?" אמא ישבה על הכיסא שלה ליד המרפסת, עם הספל שלה שכתוב עליו "הסבתא הכי טובה בעולם" שמיכל עצמה קנתה לה לפני עשר שנים, ולא אמרה כלום במשך דקה ארוכה.
ואז היא אמרה, בקול שקט אבל ברור, משהו שגרם לי לעצור עם המברג ביד: "מיכל, את גרה בהרצליה בבית עם בריכה. אתה גר בבת ים בשכירות עם עובש בקיר. אני לא נותנת לעידו כי אני אוהבת אותו יותר. אני נותנת לו כי הוא זה שהיה פה. ולפעמים, יקירה, אהבה נראית כמו נוכחות ולא כמו קרבת דם."
מיכל לא ענתה על זה. היא הביטה בי, עם ידיים על התיק שלה, ואז אמרה משפט אחד לפני שהיא יצאה: "זה לא נגמר פה, עידו. יש עורך דין גם לי."
היא הביאה עורך דין. לא בשביל לתבוע — כי אין לה על מה — אלא בשביל לעכב. כתב ערעור על "כשירות ההורה לחתום", ביקש הערכה פסיכוגריאטרית. אמא, בת שבעים ואחת, עם זיכרון חד יותר משלי, נאלצה לשבת מול פסיכולוגית קלינית בבית החולים תל השומר ולענות על שאלות כמו מי ראש הממשלה ובאיזו שנה אנחנו. היא ידעה את התשובות. היא ידעה גם למי היא רוצה לתת את הדירה שלה, ודאגה להגיד את זה לפסיכולוגית במילים ברורות.
ההערכה יצאה חד־משמעית: כשירה לחלוטין. אלי פרץ שלח את זה למיכל ולעורך הדין שלה ברשום. חודש עבר. שום ערעור נוסף לא הגיע.
באוגוסט, ישבנו — אני, קרן, אמא — במשרד של אלי פרץ ברחוב ביאליק, כיסאות עור חומים שדוחקים קצת יותר מדי בגב, ומזגן שלא ממש מצליח נגד החום של תל אביב. חתמנו. אמא חתמה בעט הכחול שלה, אותו עט שהיא משתמשת בו עשרים שנה, ואז הושיטה לי את התיק הירוק שבו כל הניירת — טאבו, אישור מס שבח, חוזה — ואמרה רק "קח, זה שלכם עכשיו".
שלושה שבועות אחרי זה שינינו את המנעול בדלת. לא כי אמא ביקשה. כי היא עוברת לדירה בהרצליה בעוד חודשיים ואנחנו רוצים שהבית יהיה שלנו לגמרי לפני שהיא עוזבת, לא איזה מצב מוזר של שני מפתחות בבית אחד.
מיכל לא באה לחגיגת המעבר שערכנו לכבוד אמא. היא שלחה הודעה — "מזל טוב" בלי סימן קריאה. אמא ישבה על המרפסת שלה, בדירה החדשה שלה, עם עציץ נענע חדש שהיא כבר שתלה, ואמרה לי: "תדאג לעץ השקמה. תשקה אותו פעם בשבוע, לא יותר, הוא לא אוהב יותר מדי מים." לא דיברנו על מיכל. לא היה צריך. יש עץ שצריך להשקות, ויש מפתח בכיס שלי שפותח דלת שהיא נתנה לי, לא לקחתי ממנה.
