סבא ישראל גבעתי גר בגליל העליון, קרוב למצפה עמוקה, לא ממש בתוך הכפר אלא ארבעים דקות נסיעה בדרך עפר שנסתמת עם הגשם הראשון של החורף. בקיץ, הטנדר הישן שלו עמד בדרך. בחורף, אף אחד לא עלה לשם חוץ ממנו.
בכפר ספרו עליו סיפורים. שהוא מדבר עם התנים. שיש תן זקן שגר מתחת למרפסת שלו. שהדבורים שלו לא עוקצות אותו כי "יש לו ברית" איתן. כל זה היה שקר, רק דבר אחד היה נכון: תן זקן וכחוש באמת היה מגיע מדי פעם, מתיישב עשרים מטר מהכוורות, מריח את האוויר ונעלם. אף פעם לא נגע בכלום. גם ישראל לא גירש אותו.
היו לו תשעים כוורות, מפוזרות בשלוש מדרגות על הגבעה, עם דבורים הרריות, כהות וקצרות רוח, שהפיקו דבש עבה בצבע ענבר כהה, עם ניחוחות של זעתר ומרווה בר. זה לא דמה בכלל לדבש הדליל שמוכרים בסופרמרקטים. בגלל זה ישראל לא מכר אותו בכפר ולא בקריית שמונה. הוא היה לוקח אותו, פעם בשנה, לשוק האיכרים בתל אביב, בשבת האחרונה של אוגוסט.
שם הכירו אותו. הוא היה מגיע עם הג'קט המטלאי שלו, הזקן הלבן שהגיע לחזה, וריח של שעוות דבורים נדבק לבגדים. תור היה נוצר עוד לפני שהוא פרש את הצריח.
"איך הייתה היבולת השנה, סבא ישראל?"
"הדבש יוצא טוב בכל שנה," הוא היה עונה, מגיש עם המצקת. "הדבורים לא מתבלבלות. אנשים כן."
בשלושה ימי מכירה הוא היה מרוויח יותר ממה שאחרים צוברים בשנה שלמה. והכסף הזה לא היה בשבילו. הוא היה בשביל הנכדים.
ילדים משלו לישראל לא היו. אשתו מתה בלידה, והתינוק לא שרד. הוא נשאר בודד, חי בין הכוורות קרוב לעשר שנים, בלי לדבר עם אף אחד חוץ מהדבורים.
הדברים השתנו עם משפחת אזולאי, שכנים מהעמק. הבת שלהם ילדה בן בלי בעל, ומתה מהתקף לב שנה אחר כך. הילד נשאר עם הסבתא. כשגם הסבתא מתה, ישראל הופיע בבית.
"תנו לי אותו. אני אגדל אותו."
נתנו לו אותו. זה היה הנכד הראשון: עומר.
אחר כך התפשטה השמועה בכל האזור: סבא ישראל מקבל אליו ילדים שאין להם מישהו. הם התחילו להגיע. אחד עם פתק דבוק לבגדים. אחר הושאר בפתח בית הכנסת עם הנחיה להודיע לו. כך הגיע למספר חמישה: עומר, אסף, שגיא, נועה, והקטנה מכולם, מיכל, שהשאירו לו עטופה בשמיכה ישנה לפני הטנדר שלו כשהיה בת שנה בלבד. אף פעם לא נודע מי.
ישראל לא דחה אף אחד. הוא גידל אותם מהכנסות הדבש: בגדים, נעליים, ציוד לבית הספר, שכר לימוד. כשעומר התקבל לאוניברסיטה ללמוד רפואה, ישראל מכר את כל מלאי הדבש של השנה והעביר את כל הכסף לפנימייה ולספרים.
"תלמדו," הוא היה אומר בכל פעם שהעביר כסף. "הדבורים עדיין יכולות לעבוד. בשביל זה הן קיימות."
והדבורים עבדו. השנים עברו. עומר הפך לרופא והגיע למנהל מחלקה בבית חולים ברהט, עם משקפיים, כרס וחלוק לבן. אסף נכנס לתעשיית הגז בבאר שבע, הרוויח משכורות גבוהות באסדות. שגיא פתח משרד עורכי דין בתל אביב, בקומה גבוהה עם אאודי חדשה בחניה. נועה התחתנה עם קצין קבע, עברה לאשדוד, והייתה לה שני ילדים. מיכל נשארה אגרונומית בחממה ליד קריית שמונה.
כל החמישה היו מתקשרים בחגים וליום ההולדת. שלחו ברכות. פעמים, כסף. ישראל תמיד החזיר.
"אתם צריכים את זה יותר ממני. יש לי כל מה שאני צריך."
וזה היה נכון בחלקו: היה לו הבית שלו, תשעים הכוורות, היער, הנחל, השקט. מה שלא היה לו יותר זה כוח. בגיל שבעים וחמש, הגב לא נשא כבר את חבילות הדבש הכבדות. בגיל שבעים ושמונה, הראייה התחילה לבגוד בו. הדבורים הרגישו בחולשה: עקצו יותר. היבולת ירדה. הכוורות התחילו להירקב לאט לאט, בלי מי שיתקן אותן.
הוא ידע שבעוד שנה, אולי שתיים, הכל יתמוטט. הדבורים ילכו. היער יבלע את השבילים. ועם זה, ארבעים שנות עבודה ייעלמו בלי שום סימן.
אז כתב מכתב. אותו מכתב לכל החמישה.
"ילדים. בואו. יש דבר אחד לדבר עליו. הגיע הזמן להחליט מי יישאר עם החווה. — סבא."
הם הגיעו, לא כולם בבת אחת, אבל נפגשו באמצע אוגוסט, כשכל אחד הצליח לקחת כמה ימים. הם נפגשו בפעם הראשונה אחרי שנים באותו בית שבו גדלו.
עומר הגיע ראשון, ברכב ג'יפ שחור מבריק. ירד עם מגפים בשלושת אלפים שקל ושעון שהבריק יותר מהשמש אחר הצהריים. הוא הלך סביב הבית, עיקם את הפה.
"סבא, אין קליטה בכלל כאן. הפסדתי שיחה חשובה."
"לך למדבורה," ענה ישראל. "שם יש קליטה. עם הדבורים."
עומר לא הבין את הבדיחה.
אחר כך הגיע אסף, ברכב ג'יפ חדש גם הוא, הפעם בצבע כסוף. אחריו שגיא, בסדאן עם מספרים של תל אביב. נועה הגיעה באוטובוס מקריית שמונה. ומיכל, האחרונה, ירדה מאגד ישן עם תיק גב שחוק על הכתף.
הם התיישבו סביב אותו שולחן שעליו עשו שיעורי בית לאור מנורת גז לפני שנים. ישראל חימם קפה, הוציא דבש מהשנה הזו וחתך פיתה מהמכולת של הכפר.
"נו, תספרו לי מה קורה איתכם."
עומר דיבר על בית החולים, על הקיצוצים במערכת הבריאות, על מחסור בכוח אדם. אסף, על החוזים בגז, על מחיר החבית. שגיא, על הלקוחות שלו, על כמה שהם מטומטמים לעומתו. נועה, על בעלה הקצין, על שני הילדים, על כמה קשה לעבור דירה כל שנתיים.
מיכל לא אמרה כלום. היא הקשיבה. היא התבוננה בסבא שלה.
גם ישראל הקשיב. הוא עבר ביד על הזקן. הניע את הראש מדי פעם.
"טוב לכם," אמר בסוף. "אני שמח. עכשיו נדבר על הדבר החשוב. החווה. תשעים כוורות. היער. הדבש. אני כבר זקן. הידיים לא עובדות יותר, הגב גם לא. צריך להחליט. מי ייקח על עצמו את זה?"
השקט שהשתרר נמשך יותר מכפי שהיה צריך. עומר היה הראשון לשבור אותו, בזמן שניקה את הידיים במפית נייר כאילו הדבש מכלכל לו משהו יותר מהאצבעות.
"סבא, בכל הכבוד, האם זה באמת שווה משהו? כלומר, כנכס. הקרקעות כאן, עם גישה מסובכת, בלי חשמל ראוי… אפשר למכור את זה. יש קבלן שעובד באזור צפת שמשלם טוב על קרקע כזאת, לבתי כפר."
אסף הניד בראשו מהר, כאילו חיכה למשפט הזה כל אחר הצהריים.
"אני מסכים. נחלק בין החמישה וזהו. אף אחד לא יכול לגור כאן ולסחוב חבילות דבש ביד."
שגיא כבר שלף את הטלפון, מחשב.
"אם זה, נגיד, חמישים דונם עם נוף, באזור הזה… זה יכול להיות יותר מכמו שאתם מתארים לעצמכם. אני מכיר שמאי."
נועה הביטה במפת השולחן, בלי לומר לא. רק מיכל נשארה בשקט, הידיים שלה סביב כוס הקפה, בלי לשתות.
ישראל לא צעק. לא דפק באגרוף על השולחן. הוא נשאר מביט בצנצנת הדבש, אותה צנצנת שמהגיש כל אחר הצהריים, וסיבב אותה לאט בין האצבעות.
"למכור," חזר. "ומה עם הדבורים? גם אותן לוקחים בהעברה?"
"סבא, דבורים זזות, מוכרים מושבות, יש אנשים שקונים אותן," אמר עומר, כמי שמסביר דבר פשוט למטופל עקשן.
"תשעים שנות עבודה של האדמה הזאת לא עוברות בטנדר," אמר ישראל. "הן נגמרות."
אף אחד לא ענה על זה. מיכל קמה מהשולחן בלי קול, יצאה למרפסת ונשארה מביטה במדרגות הכוורות שמשתפלות על הגבעה, עם האור של שש בערב נופל עליהן מהצד, זהוב.
ישראל יצא אחריה אחרי זמן מה. עמד לצידה.
"את לא אמרת כלום."
"לא היה צריך לומר כלום, סבא. אתה כבר יודע מה אני חושבת."
"אמרי לי בכל זאת."
מיכל הכניסה את היד לכיס הג'קט ושלפה פתק מקופל, שחוק בקצוות, עם כתמי עפר.
"אני כבר שלוש שנים מבקשת העברה מהחממה בקריית שמונה לכאן. כבר אישרו לי רישיון לדבוראות אצל המועצה האזורית. זה בטיפול מאז מרץ. לא אמרתי לך כי לא רציתי שיראה כאילו הגעתי לבקש משהו."
ישראל לקח את הפתק, קרא אותו פעמיים לאור הקלוש שנשאר.
"ואם הייתי אומר לך לא?"
"בכל מקרה הייתי מגיעה בסופי שבוע לעזור לך. עם רישיון או בלי רישיון."
בתוך הבית, עומר הרים את הקול מחשב איזה חלק מהקרקע פונה לכביש ואיזה לא. שגיא דיבר על שכר טרחה לעורך דין על חלוקת העיזבון. אסף אמר שהוא לא צריך את הכסף אבל גם לא יוותר על חלקו "מתוך עקרון".
ישראל נכנס שוב. שם את הפתק של מיכל על השולחן, בין חבילות הדבש.
"תשמעו. אני לא מחלק כלום כל עוד אני חי. החווה שלי עד שאלוהים יחליט אחרת. אבל כבר החלטתי משהו, ואני אומר לכם את זה עכשיו כדי שלא יהיו הפתעות אחר כך: בצוואה ייכתב שמחצית מהקרקעות וכל הכוורות עוברות לשם מיכל. פעילות, עובדות, עם מיכל חיה כאן. המחצית השנייה של הקרקע, בלי הכוורות, מתחלקת בין ארבעת האחרים. תוכלו למכור אם תרצו. על החלק הזה אין תנאים."
עומר התלונן, אמר שזה לא הוגן, שכולם גדלו באופן זהה באותו בית. ישראל לא התווכח על הנקודה.
"גדלתם אותו דבר. אבל היא היחידה שחזרה לשאול אותי איך הדבורים לפני ששאלה אם אני צריך משהו. זה לא מתחלק בחמישה."
למחרת ישראל התקשר לעורך דין מוכר במצפה עמוקה, שהוא הכיר מעיסקות קודמות בכפר, ונסע עם מיכל למשרד, עם רישיון הדבוראות של המועצה והטאבו הישן בתיקיית קרטון שהדיפה ריח לחות ושעווה. הוא חתם על שינוי הגדרת היורשת על תשעים הכוורות וחמישים מהשמונים דונם של הקרקע באותו שבוע, לפני שעומר, אסף, שגיא ונועה עלו שוב על הג'יפים שלהם בחזרה לחייהם.
כששגיא נודע לו על זה, התקשר זועם, שאל אם אפשר לערער על זה, אם סבא היה בשכלו המלא כשחתם. עורך הדין, עם התיקייה עדיין על השולחן, ענה לו שסבא הגיע ברגליו, קרא כל סעיף בקול ובקש שיחזרו עליו פעמיים לפני שחתם.
שגיא ניתק בלי לומר עוד מילה. הוא לא התקשר שוב בנושא הזה.
מיכל עזבה את החממה בקריית שמונה באוקטובר. היא עברה לבית לפני הגשם הראשון, תיקנה בעצמה שש כוורות עם לוחות חדשים, וחיכתה, עם הסבא שלה יושב לצידה שותה קפה, שיגיע האביב כדי שהדבורים יחזרו לעבוד.
