הזקן שדואג לחתולי הפקר — האמת האחרונה על יוסף שגיליתי רק עכשיו
התמרון היה בן ארבעים ושתיים, לבוש בחולצה מגוהצת ונעלי עור, כשהוא עמד בפתח הבית הנטוש ברחוב הזיתים בעפולה ומנסה בפעם השלישית להסביר לזקן יוסף מדוע הוא צריך לסלק את החתולים.
"אני מציע לך שבעת אלפים שקל על הבית הזה, יוסף, ועוד חמשת אלפים על המרפסת הפנימית," אמר התמרון, ושמו היה אבינועם כהן, סוכן נדל"ן שקנה בשנה האחרונה שישה בתים ריקים ברחוב — כל אחד מהם היה שייך למשפחות שעזבו את העיר לפני עשור, השאירו מפתח אצל שכן והלכו לכיוון תל אביב או חיפה. "אבל אני לא יכול לחתום על ההיתר של העירייה כל עוד יש כאן מושבה של עשרים חתולים שמזהמת את החצר האחורית. יש לי תאריך — עד ה-15 בנובמבר אני צריך להגיש את התוכניות לוועדה המקומית, או שאני מפסיד את כל ההשקעה."
יוסף, שהיה בן שבעים ושלוש וגר לבדו בבית הקטן בקצה הרחוב מאז שאשתו נפטרה, לא הפסיק למלא קערת מתכת בתבנית טונה מהסופר של השכונה. "הם היו כאן לפני שהגעת, אבינועם. ולפני שהמשפחה של שלומי עזבה. ולפני שאתה בכלל חשבת לקנות משהו ברחוב הזה."
"זה לא שאלה של מי היה כאן קודם. יש לי חוזה חתום עם שלומי ועם המשפחה של רחל, ויש לי מתווך שמחכה לתשלום. אם אתה לא מזיז את החתולים האלה, אני אצטרך להזמין את השירות הווטרינרי העירוני, ואתה יודע מה הם עושים עם חתולי רחוב שאין להם בעלים רשומים."
יוסף הניח את הקערה על הרצפה. ידיו, מכוסות בקמטים ובכתמי שמש, רעדו קלות כשהוא פתח את השקית השנייה. "תעשה מה שאתה צריך לעשות."
במשך השבועיים הבאים אבינועם לא הרפה. הוא הגיע כל יום בשעה שש בבוקר, לפני שיוסף יצא להזין את החתולים, והשאיר פתקים על הדלת: "התקשר אליי, יש לי הצעה טובה יותר." "יש לי קונה שמוכן לשלם תשע מאות אלף שקל על כל הרחוב אם תפתור את הבעיה עד סוף החודש." בלילה השלישי הוא הביא איתו קבלן, שהתחיל לצעוד בחצר עם סרט מדידה, מודד את השטח שבו עמדו קערות המים והאוכל.
"אני לא מבין למה אתה נלחם על זה," אמר אבינועם, כשעמד שוב בפתח, הפעם עם תיק עור שהכיל את החוזה המודפס. "אתה גר בבית הזה בזכות, לא בבעלות — אני בדקתי. הבית נרשם על שם אחיך, שמת לפני שמונה שנים, ואין צוואה. אני יכול להגיש תביעה לבית המשפט ולקבל את הבית תוך חצי שנה, בלי כל ההתעסקות הזאת עם החתולים."
יוסף הפסיק לקפל את השקית הריקה. "אז למה אתה בא אליי כל יום ומתחנן שאפתור לך בעיה?"
"כי חצי שנה זה יותר מדי זמן. יש לי משקיע מרוסיה שמחכה, ואם אני לא סוגר עד ה-15 בנובמבר, הוא עובר לפרויקט אחר באשדוד."
בשבת בבוקר, שלושה ימים לפני התאריך הקובע, אבינועם הגיע עם שני פועלים ומשאית קטנה. הוא התכוון לפרק את המחסה הפלסטיק שיוסף בנה לחתולים בקצה החצר — מבנה זעיר מלוחות עץ ויריעת ברזנט, שהגן על חתולי הרחוב מהגשם. יוסף עמד בינו לבין המשאית.
"אתה לא נוגע בזה."
"יוסף, יש לי היתר הרסה מהעירייה על המבנה הזה. הוא לא רשום, הוא לא חוקי, והוא על שטח שאני קניתי." אבינועם הושיט לו ניילון עם ניירת. "קרא את זה. זה אישור רשמי. אני יכול להתקשר למשטרה אם אתה מפריע לי לבצע עבודה חוקית."
יוסף לא קרא את הניירת. הוא פתח את זרועותיו והציב את גופו ממש לפני הדלת של המבנה הקטן, ששם ישבו שתי חתולות עם גורים שנולדו לפני עשרה ימים. "תתקשר."
אבינועם הרים טלפון, הקיש שלושה מספרים, ואז עצר. הוא הביט בזקן שעמד שם, בחולצה המוכתמת, בנעליים הבלויות, בלי לזוז סנטימטר אחד, ובידיים הפתוחות שלא הגנו על שום דבר ששייך לו — רק על מבנה עץ שבנה בעצמו מחלקי ארון ישן.
"זה מטורף," אמר אבינועם, אבל הטלפון נשאר בכיס. "בשביל חתולים."
"בשבילם ובשביל עצמי," אמר יוסף. "כשאשתי מלכה נפטרה, החתולה הראשונה שבאה לכאן נקראה דינה. היא ישבה על יד הדלת שלוש לילות ולא זזה. לא ביקשה ממני כסף, לא ביקשה ממני בית, רק קערת אוכל. ואני המשכתי לשים לה קערה כי זה היה הדבר האחד שידעתי לעשות טוב באותם ימים."
אבינועם לא ענה. הוא החזיר את הניירת לתיק, סימן לפועלים לחזור למשאית, ועמד עוד רגע מול הבית הקטן.
ביום שני, יום לפני הדדליין שלו, אבינועם חזר לבדו, בלי תיק עור ובלי פועלים. הוא מצא את יוסף מתקן את גג המבנה עם פטיש ישן ומסגרת עץ.
"יש לי עורך דין שאמר שאני יכול לזרוק אותך מהבית בתוך שלושה חודשים," אמר אבינועם. "ובכל זאת, אני רוצה לדעת — למה דינה?"
"היא הביאה איתה עוד שבע חתולות בשנה שלאחר מכן. כולן קיבלו שמות של אנשים שהכרתי." יוסף הצביע על חתולה כתומה שישבה על גדר אבן. "זאת ציפי, אחות של אשתי. זאת שם," הוא הצביע על חתולה שחורה, "מירי, שהייתה המורה שלי בבית ספר."
אבינועם ישב על האדמה, ליד ערימת עץ, בלי לשים לב שמכנסיו המגוהצים מתלכלכים. "אני גדלתי ברחוב הזה," הוא אמר לבסוף. "הבית שאני רוצה לקנות — זה הבית של דודתי. היא עזבה כשהייתי בן תשע, בלי להיפרד. אף אחד לא ידע לאן. ואני חושב שאם אני אקנה את הבתים האלה ואבנה שם משהו חדש, אולי זה יסגור איזה חשבון."
"אתה לא צריך לסגור חשבון עם חתולים," אמר יוסף.
באותו ערב אבינועם התקשר למשקיע מרוסיה וביקש הארכה של שלושה שבועות. הוא גם ביקש מעורך הדין שלו לבדוק דרך אחרת: לרשום את המבנה של החתולים כשטח מוגן בתוכנית הבנייה, במקום להרוס אותו. זה עלה לו ארבעת אלפים שקל נוספים בשכר טרחה, ועיכב את הפרויקט בחודש וחצי.
כשההיתר הסופי התקבל, בו נרשם המבנה הקטן כ"שטח שירות קהילתי לבעלי חיים", אבינועם הביא אותו ליוסף בעצמו, מודפס ומהוחתם. הוא לא חייך, לא הושיט יד, רק הניח את הדף על השולחן הישן במטבח.
"עדיין יהיה כאן בניין חדש," אמר אבינועם. "אבל המבנה שלך נשאר, עם רישום רשמי. בלי מישהו שיגיד לך לסגור אותו."
יוסף הסתכל בדף, ואז קם למלא עוד קערה. "דינה תשמח."
"דינה מתה לפני שלוש שנים," אמר אבינועם. "אמרת לי בעצמך בשבת שעברה."
"כן," אמר יוסף. "אבל השם נשאר."
