אני זוכר את אבא שלי כמו שהוא היה לפני שבעים שנה: איתן, קולני, איש שמתקן בעצמו את הצינורות בבית ברחוב ביאליק בפתח תקווה ולא סובל שמישהו יגיד לו מה לעשות. אני, אבנר כהן, בן שישים ושתיים, בעל דירה בגבעתיים ובעלים של חנות חומרי בניין קטנה ברמת גן — ולא דיברתי איתו שמונה שנים.
אני לא אספר את זה כמי שמצדיק את עצמו. אני פשוט אספר איך זה נראה מהצד שלי, כי מהצד שלו כבר סיפרו את הסיפור מספיק פעמים — השכנות, בת דודתי, אפילו המטפלת הפיליפינית שהוא שכר כשאמא נפטרה. תמיד אני היוצא הרשע. אז הנה הגרסה שלי.
זה התחיל בירושה. כשאמא הלכה לעולמה — אני עוד זוכר את ריח החמין שהיא הכינה כל שישי, איך המטבח שלה היה מלא קיטור וקינמון — אבא ואני ישבנו אצל עורך הדין ברחוב אבן גבירול בתל אביב, וגיליתי שהוא העביר את רוב הכסף, כולל תיק ניירות ערך לא קטן, על שם אחותי הצעירה, שרונה. לי השאיר חלק סמלי. הוא אמר לי, ממש ליד השולחן הזה, מול עורך הדין: "אתה תמיד הסתדרת לבד, אבנר. שרונה צריכה יותר עזרה." זה נשמע הגיוני מהצד שלו, אני מניח. אבל אני עמדתי שם עם תחושה שמשהו בי קרס — לא בגלל הכסף עצמו, אלא בגלל מה שהמשפט הזה אמר עליי: שאני לא באמת הבן שצריך משהו ממנו. שאני תמיד "מסתדר".
אז יצאתי מהמשרד ההוא, נכנסתי לרכב שלי — פיג'ו 308 ישנה שכבר עברה שלוש תיקונים במוסך — וישבתי בחניה חצי שעה בלי לזוז. לא התקשרתי אליו. הוא לא התקשר אליי. וככה זה נמשך.
בשנים האלה לא הייתי מאושר מזה, אם מישהו שואל. פספסתי חתונה של בן דוד, פספסתי הילולת בר המצווה של הנכד השני שלו — כי לא רציתי לפגוש אותו שם. אשתי, מיכל, אמרה לי כל שנה בערך אותו משפט: "אבנר, הוא בן תשעים ומשהו. כמה זמן אתה חושב שיש לכם?" ואני עניתי לה שאני לא זה שצריך להתקשר ראשון. גאווה טיפשית, אני יודע את זה היום.
לפני שלושה שבועות שרונה שלחה לי הודעת וואטסאפ. לא התקשרה — כתבה. "אבא בן 97 היום. הוא לבד בבית. אני בחו"ל עם הילדים, לא הצלחתי לחזור. חשבתי שאתה צריך לדעת." לא ביקשה שאעשה כלום. סתם הודיעה.
וזה מה שעשה לי את זה. לא הבקשה — כי לא הייתה בקשה. העובדה שהוא לבד, ביום ההולדת שלו, בדירה ברחוב אבן גבירול בתל אביב שבה חי כבר עשרים שנה. תיארתי לעצמי אותו קונה עוגה קטנה מהמאפייה בפינת הרחוב — הוא תמיד אהב את זו עם השוקולד, לא הקצפת — מדליק נר אחד, כי מי יביא לו תשע עשרה?
בערב ההוא לא הצלחתי לישון. בשתיים בלילה קמתי, ישבתי במטבח עם כוס מים, והתחלתי לגלול תמונות ישנות בטלפון. מצאתי אחת מ-2006, אני ילד קטן על הכתפיים שלו בטיול בכרמל. הבטתי בה המון זמן.
בבוקר לא התקשרתי. שלחתי הודעה. ניסחתי אותה שלוש פעמים ומחקתי, עד ששלחתי משהו פשוט: "אבא, מזל טוב. חשבתי עליך היום." ולא ציפיתי לתשובה מהירה — הוא בקושי משתמש בטלפון, שרונה מגדירה לו הכל.
ואז, בשעה שמונה וחצי בערב, הטלפון שלי צלצל. מספר לא שמור. עניתי בהיסוס.
"אבנר?" קול נשי, לא מוכר לי. "אני קוראת לך כי אני המטפלת של אבא שלך, פיונה. הוא קיבל את ההודעה שלך ולא הפסיק לבכות שעה. הוא ביקש שאתקשר אליך, כי הוא לא בטוח שהוא יכול לדבר בלי לבכות יותר."
אני זוכר שאמרתי "רגע, רגע" בלי סיבה, פשוט כדי לקנות לעצמי שנייה. ואז שמעתי את אבא ברקע, מנסה לקחת את הטלפון ממנה, ואת הקול שלו — צרוד, חלש הרבה יותר משזכרתי — אומר: "אבנר? זה אתה?"
לא אמרתי "כן". אמרתי: "אני בא אליך עכשיו, אבא. תחזיק מעמד."
נהגתי מגבעתיים לתל אביב בשלושים ותשע דקות שבדרך כלל לוקחות לי חמישים. לא חשבתי על שמונה השנים. חשבתי על העוגה עם השוקולד, על הנר האחד, על המטבח של אמא שכבר לא קיים.
כשהגעתי, פיונה פתחה את הדלת בלי מילה, רק הצביעה לכיוון הסלון. אבא ישב בכורסה שלו, עם שמיכה על הברכיים למרות שיולי בחוץ היה חם, ופיסת עוגה חצי אכולה על השולחן הקטן לידו. הוא הביט בי, ואני ראיתי משהו שלא ראיתי אצלו מעולם — לא כעס, לא גאווה. פחד, אולי. פחד שאני אלך שוב.
לא דיברתי על עורך הדין, לא על הכסף, לא על שרונה. ישבתי על השטיח ליד הכורסה שלו, כמו שהייתי עושה כשהייתי בן שמונה, ואמרתי רק: "הבאתי לך עוגה אחרת. עם השוקולד, כמו שאתה אוהב." הוא לא ענה במילים. הוא הניח את היד שלו, הזקנה מאוד, על הראש שלי — בדיוק כמו פעם.
נשארתי אצלו עד אחת בלילה. לא תיקנו כלום במילים. פשוט ישבנו.
למחרת בבוקר עשיתי דבר שלא סיפרתי לאף אחד עד עכשיו: נסעתי לעורך הדין שלי, גברת רוזנברג, ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, ופתחתי תיק חדש — לא נגד אבא, ולא בשביל לתבוע חזרה את מה שקיבל. פתחתי קרן קטנה, שישים אלף שקל מהחיסכון שלי, על שם המטפלת פיונה, כדי שתישאר איתו כל עוד הוא צריך אותה, בלי תלות במה שיקרה בירושה או במי מריב עם מי. חתמתי על המסמכים בעצמי, בלי לספר לשרונה, בלי לספר לאבא. זה לא היה עניין של כסף בשבילי יותר. זה היה עניין של להבטיח שהוא לא יהיה לבד שוב בשום יום הולדת.
עברו מאז שבעה חודשים. אני מבקר אצל אבא כל יום שישי, ומביא תמיד את אותה עוגה מהמאפייה בפינת הרחוב. לפני שבוע גיליתי, כשעברתי על ניירת ישנה שהוא ביקש שאעזור לו לסדר, שהוא שינה את הצוואה שלו חודשיים אחרי יום ההולדת ההוא — לא כדי להחזיר לי כסף, אלא כדי לרשום שם את הבית ברחוב אבן גבירול על שלושתנו בשווה, אני, שרונה, והנכד הראשון שלו. לא ידעתי את זה עד שראיתי את הנייר במו עיניי. הוא מעולם לא סיפר לי שעשה את זה.
