קספר ורובלבסקי מכניס את תעודת הרישום הזמנית למגירת השולחן וחוזר למחברת המשובצת שבה הוא רושם כבר שלושה חודשים טורי מספרים — מסלולים, זוויות כניסה, תיקוני דלק. בחוץ יורד שלג רטוב, ברדיו מישהו מבשר על שידור מאמריקה, והוא עדיין לא מאמין ששמו אי פעם יופיע לצד החישובים האלה.
הכל התחיל הרבה קודם והרבה רחוק מכאן — בסטניסלבוב, שם נולד ב-1926, בביתם של עורך דין ומורה למוזיקה. ההורים שמרו בסלון פסנתר וכוננית ספרים בפולנית ובצרפתית, ואביו חזר ואמר לבן שהשכלה היא הדבר היחיד שאף אחד לא יכול לקחת ממנו. התברר שטעה רק בחלק — המלחמה לקחה מהם את הבית, את העיר, את כל הסדר הקודם. קספר, כנער, הגיע עם משפחתו למחנה עקורים בבוואריה, ומשם, ב-1947, הפליג לניו יורק עם מזוודה אחת ומילון אנגלי שגנב מספריית המחנה.
אמריקה לא חיכתה לו בזרועות פתוחות. האב, שהיה פעם עורך דין מכובד, מצא עבודה בבית לוויות בברוקלין. האם תפרה שמלות בהזמנה לשכנות. קספר התחיל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה — רצה להבין למה העולם שהכיר התפרק כל כך בקלות. רק בשנה השלישית גילה שהמתמטיקה נותנת לו משהו שהפילוסופיה לא נתנה: תשובות שמתאמתות.
בדיוק בגלל זה, עשרים שנה אחר כך, במשרד ההנדסה בבסיס המחקר במדבר ניו מקסיקו, מישהו העביר לו תיק עם שם שכמעט אף אחד בישראל לא שמע עליו: אלכסנדר שרגיי, מהנדס אוקראיני שכתב בשם העט יורי קונדרטיוק. ב-1929, עוד לפני שמישהו בכלל חשב ברצינות על טיסה לירח, האיש הזה תיאר על הנייר מסלול שמאפשר לחללית להקיף את הירח, בזמן שמודול קטן יורד אל פני השטח וחוזר אחר כך למסלול כדי להתחבר אליה מחדש. בשנות העשרים לאף אחד לא היה כסף לבדוק את זה. לקספר היה.
המשימה שלו הייתה לחשב מה קורה אם מודול הנחיתה מתעכב בכמה שניות בהצתת המנוע בדרך חזרה למסלול. כמה דלק יישאר ברזרבה. באיזו זווית החללית צריכה ליירט את המודול כדי שלא יפספסו זה את זה בריק, מאות קילומטרים מעל פני הירח, במקום שבו אין הזדמנות שנייה ואין את מי לקרוא לעזרה. טעות בטורי המספרים שלו משמעותה שני אנשים לכודים לנצח במסלול, או מתרסקים אל פני השטח.
במשרד אף אחד לא עשה ממנו גיבור. המהנדסים הצעירים הגיעו אליו עם בעיות, כי — כמו שנהגו לומר — "ורובלבסקי תמיד ימצא את הטעות לפני שהמחשב ימצא אותה". הוא דיבר שוטף פולנית, אוקראינית, גרמנית ואנגלית, שיחק טניס בכל יום שישי, ובחורף גלש בהרי החרמון כשהגיע לביקור בארץ, אף שחבריו לצוות התלוצצו שמתמטיקאי שעוסק בחישובים מדויקים צריך להיזהר יותר עם הברכיים שלו.
ב-20 ביולי 1969 קספר יושב בחדר הבקרה בהיוסטון, אוחז עט בידו ובוהה במסך שבו הספרות משתנות בקצב הטלמטריה מהמודול הירחי. המספרים שלו עכשיו קובעים אם המודול יחזור למסלול או ייעלם בחשכה. אף אחד מהצופים מול הטלוויזיות בקרקוב, בוורשה או בתל אביב לא מכיר את שמו. כשעל המסך מופיע אישור החיבור בין שתי החלליות, החדר מתפרץ בצעקות, בטפיחות על הגב, מישהו בוכה בפינה — וקספר פשוט מניח את העט על השולחן ורושם במחברת את המספר האחרון: ההפרש בין התחזית למציאות. הוא עומד על קצת יותר מחצי שנייה.
שנים אחר כך, כשהוא מסיים את הקריירה שלו ועובר למושב קטן בגליל העליון, השכנים לא מכירים אותו כאיש של הירח. הם מכירים אותו כמחבר מכתבים ארסיים ומשעשעים לעיתון המקומי — על בורות בכביש, על מחירי השוק, על זה שראש המועצה הבטיח ספסלים חדשים בפארק כבר שנה שלישית ברציפות. העורך שומר את מכתביו בתיק נפרד, כי — כמו שהוא אומר — "ורובלבסקי כותב על פחי האשפה כאילו זו שאלה של ביטחון לאומי". באחד המכתבים האלה, שנשלח כבר לקראת סוף חייו, הוא מזכיר בדרך אגב שפעם חישב מסלול למקום שאליו אף אחד לפני כן לא הגיע — וזה היה חשבון פשוט יותר מלשכנע את מועצת המקומית להחליף את המדרכה ליד בית הספר.
