יעקב רוזנפלד תוחב את תעודת הרישום הזמנית למגירת השולחן וחוזר למחברת המשורטטת, שבה הוא רושם כבר שלושה חודשים טורי מספרים — מסלולים, זוויות כניסה, תיקוני דלק. בחוץ יורד גשם קר, ברדיו מכריזים על שידור מאמריקה, והוא עדיין לא מאמין ששמו אי פעם יופיע לצד החישובים האלה.
הכול התחיל הרבה קודם והרבה יותר רחוק מכאן — בצ'רנוביץ, שם נולד ב-1926, בבית של עורך דין ומורה לפסנתר. ההורים שמרו בסלון פסנתר וכונניות ספרים בפולנית ובגרמנית, והאב חזר ואמר לבנו שהחינוך הוא הדבר היחיד שאף אחד לא יכול לקחת ממנו. התברר שטעה רק בחלקו — המלחמה לקחה מהם את הבית, את העיר, את כל הסדר שהכירו. יעקב, כנער, הגיע עם המשפחה למחנה עקורים באיטליה, ומשם, ב-1949, עלה לישראל הצעירה באונייה עמוסה, עם מזוודה אחת ומילון אנגלי-עברי שהשיג מספרן המחנה.
הארץ הצעירה לא קיבלה אותו בזרועות פתוחות. האב, שהיה פעם עורך דין מכובד, מצא עבודה בפקידות במפעל טקסטיל בנהריה. האם תפרה שמלות להזמנה לשכנות. יעקב התחיל ללמוד פילוסופיה בטכניון — רצה להבין למה העולם שהכיר התפרק כך, בן לילה. רק בשנה השלישית גילה שהמתמטיקה נותנת לו דבר שהפילוסופיה לא נתנה: תשובות שמתאמתות.
בגלל זה, עשרים שנה אחר כך, במשרדי התכנון במרכז למחקר גרעיני בבאר שבע ואחר כך בחברת תעשייה אווירית, מישהו הניח לפניו תיקייה עם שם שבארץ מעט מי שמע עליו: סשה שרגיי, מהנדס אוקראיני שכתב תחת השם יורי קונדרטיוק. ב-1929, הרבה לפני שמישהו חשב בכלל על טיסה לירח, האיש הזה שרטט על הנייר מסלול שמאפשר לחלליית אחת להקיף את הירח בזמן שמודול קטן יורד לפני הקרקע ואחר כך חוזר להתחבר אליה בחלל. בשנות העשרים לא היה למישהו כסף לבדוק את זה. ליעקב היה.
תפקידו היה לחשב מה קורה אם מודול הירח מתעכב בכמה שניות בהצתת המנוע בדרך חזרה למסלול. כמה דלק יישאר ברזרבה. באיזו זווית החלליה חייבת לתפוס את המודול כדי שלא יתפזרו בחלל, מאה ועשרים קילומטר מעל פני הירח, במקום שאין בו הזדמנות שנייה ואין את מי לקרוא לעזרה. טעות בטורי המספרים שלו משמעותה שני אנשים תקועים לנצח במסלול, או מתרסקים על פני הירח.
במשרד אף אחד לא עשה ממנו גיבור. המהנדסים הצעירים הגיעו אליו עם הבעיות שלהם, כי — כפי שהיו אומרים — "רוזנפלד תמיד ימצא את הטעות לפני שהמחשב ימצא אותה". הוא דיבר שוטף פולנית, גרמנית, רוסית ועברית, שיחק טניס בכל יום שישי, ובחורף נסע לסקי בחרמון, אף שחבריו לצוות התלוצצו שמתמטיקאי של חישובים מדויקים צריך להיזהר יותר על הברכיים שלו.
ב-20 ביולי 1969 יעקב יושב בחדר הבקרה בבאר שבע, לוחץ עט בין האצבעות ומביט במסך שבו המספרים משתנים בקצב הטלמטריה ממודול הירח. המספרים שלו קובעים עכשיו אם המודול יחזור למסלול או ייעלם באפלה. אף אחד מהצופים לפני הטלוויזיה בחיפה, בתל אביב או בירושלים לא מכיר את שמו. כשהמסך מראה אישור חיבור בין שתי החלליות, החדר פורץ בצעקות, בטפיחות על הגב, במישהו שבוכה בפינה — ויעקב פשוט מניח את העט על השולחן ורושם במחברת את המספר האחרון: ההפרש בין התחזית למציאות. הוא עומד על קצת יותר מחצי שנייה.
שנים לאחר מכן, כשהוא מסיים את הקריירה ועובר למושב בעמק הירדן, השכנים לא מכירים אותו כאיש הירח. הם מכירים אותו כמחבר של מכתבים חדים ומשעשעים לעיתון המקומי — על בורות בכביש הראשי, על מחירים בשוק, על זה שראש המועצה הבטיח ספסלים חדשים בגן הציבורי כבר שנה שלישית ברצף. העורך שומר את מכתביו בתיקייה נפרדת, כי — לדבריו — "רוזנפלד כותב על פחי האשפה כאילו זו שאלה של ביטחון לאומי". באחד המכתבים האלה, שנשלח כבר בסוף חייו, הוא מזכיר בדרך אגב שפעם חישב מסלול למקום שאף אחד לא הגיע אליו קודם — וזה היה חישוב קל יותר משיכנוע המועצה המקומית להחליף את המדרכה לצד בית הספר.
