מירב פדידה סגרה את התיק החום מאחורי גבה כשהמדרגות של הבניין ברחוב יהודה הלוי בבאר שבע עוד היו רטובות מהשטיפה של הוועד. שבע וחצי בבוקר, יום שלישי, ומהחלון של הלובי נכנס ריח של בורקס מהמאפייה בפינה. היא לא באה לבקר. היא באה לספור.
שנה וחצי לפני זה, כשבעלה המנוח, יעקב, חתם את הדירה על שם הבן שלה, אבנר, "כדי לחסוך במס עיזבון" — כך הוא אמר — היא חתמה בלי לקרוא את הסעיף הקטן. אבנר הבטיח: "אמא, זה רק על הנייר. את גרה פה עד מאה ועשרים." היא האמינה לו כמו שמאמינים לילד שגדל בבית שלך.
אבל אשתו של אבנר, שירן, חשבה אחרת. שירן ניהלה חנות בגדי ילדים בקניון הנגב, אישה בת שלושים ושתיים שספרה כל שקל כאילו הוא האחרון. מהרגע שהחתימה יבשה על הדף, שירן התחילה לספור גם את מירב: כמה חשמל היא צורכת, כמה פעמים היא מדליקה את הדוד, למה יש לה שתי מזגנים דולקים בבית ריק כל היום.
"אמא, את חייבת להבין את המצב שלנו," אמר אבנר באחד הערבים, כשהוא בקושי הרים עיניים מהטלפון. "שירן בהריון שביעי, אנחנו צריכים את החדר שלך לתינוק."
מירב הביטה בבטן של שירן, ואז בחדר שהיה שלה שלושים ואחת שנה. "החדר שלי?"
"את יכולה לישון בסלון. זה זמני."
זמני נמשך שמונה חודשים. השטיח שלה הוחלף בעריסה. הארון שלה עבר למחסן בקומת הקרקע, ובגדיה נדחסו בשתי מזוודות מתחת לספה שעליה ישנה עכשיו. כשהתינוקת, נועה, נולדה, מירב קמה בלילות להרגיע אותה בזמן ששירן ישנה — ואף אחד לא אמר תודה, כי מה יש להודות עליו לאישה שגרה "בחסד"?
בפברואר האחרון שירן עברה קו שמירב לא סלחה עליו בשקט, אבל גם לא צעקה. היא הזמינה חברה, עורכת דין בשם רחל אוחיון ששירתה איתה בעבר במחלקת הרווחה של העירייה, לארוחת ערב. שירן, כשראתה שיש אורחת, החליטה "לחנך" — כביכול בלי כוונה רעה, סתם הערה חינוכית.
"מירב," שירן אמרה בקול שקט מדי, "אולי כדאי שתאכלי בחדר שלך. נועה צריכה שקט, וקצת… מוזר שיש עוד מבוגרת בסלון כל הזמן."
רחל הניחה את המזלג. "איזה חדר שלה?"
"היא ישנה בסלון," אמר אבנר, כאילו זו עובדה על מזג האוויר.
מירב לא ענתה. היא קמה, אספה את הצלחת שלה, שטפה אותה במטבח בעודה שומעת את שירן ממשיכה: "זה לא שאנחנו זורקים אותה. פשוט… יש גבולות."
באותו רגע, ליד הכיור, מירב הבחינה במשהו שהיא לא שמה לב אליו כל השבוע: ברז המים דולף טיפה־טיפה לתוך קערת נירוסטה ריקה, בדיוק כמו שדלף כשיעקב היה חי והבטיח לתקן אותו "בסוף השבוע". היא סגרה את הברז חזק, והדלף נעצר. זה היה הדבר היחיד שהיא הצליחה לעצור באותו ערב.
מה שאבנר ושירן לא ידעו: הדירה עדיין הייתה רשומה על שם אבנר, נכון — אבל שנה קודם, יעקב, לפני שנפטר, פתח פיקדון נפרד על שם מירב בבנק הפועלים, שווה ארבע מאות ושמונים אלף שקל, בדיוק סכום שהוא חשב שיספיק לה לקנות דירת סטודיו קטנה ביד אליהו אם משהו ישתבש. הוא לא סיפר לה בפירוש — רק השאיר מכתב אצל רחל, "לפתוח אם יקרה מה שאני חושש שיקרה."
שבועיים אחרי ארוחת הערב ההיא, אבנר הודיע שהם "צריכים גם את הסלון" כי "נועה מתחילה לזחול והבית קטן מדי." מירב ארזה שתי מזוודות באותו ערב. לא בכעס — היא קיפלה כל חולצה כאילו סופרת אותן.
בבוקר שאחרי, שלישי, שמונה וחצי, מירב ישבה מול רחל במשרד עורכי הדין ברחוב הרצל. על השולחן הייתה מונחת מעטפה חומה, המכתב של יעקב, ותדפיס בנק. מירב פתחה את המכתב וקראה אותו פעם שנייה, אצבעה עוברת על החתימה של בעלה כאילו זו עוד הרגישה חמה.
"את בטוחה?" שאלה רחל.
"אני לא רוצה לענוש אותם," אמרה מירב. "אני רוצה להפסיק לשלם על משהו שכבר נתתי."
באותו יום מירב חתמה על שני מסמכים: הראשון — בקשה להירשם כשוכרת מוגנת בדירת הסטודיו ביד אליהו, שכירות לשנה עם אופציה, ארבעת אלפים ושתי מאות שקל לחודש מתוך הפיקדון של יעקב. השני — מכתב רשמי לוועד הבית ברחוב יהודה הלוי, שבו הודיעה שהיא מעבירה את שם המנוי בחשמל ובגז חזרה על שם אבנר בלבד, ומבטלת את הרשאת החיוב שלה שממנה שולם חלק מהארנונה במשך שנה וחצי — סכום של אלף מאתיים בחודש שאבנר מעולם לא ידע שהיא משלמת.
היא לא הודיעה מראש. הודעת הרשות המקומית הגיעה לתיבת הדואר של אבנר ביום חמישי, יחד עם דרישת תשלום מלאה על פיגור שנוצר כי אבנר הניח בטעות שהחיוב "מטופל". אותו ערב הטלפון של מירב צלצל שבע פעמים ברציפות. היא ענתה בפעם השמינית.
"אמא, מה זה החשבון הזה? למה הפסקת לשלם?"
"כי זו לא הדירה שלי, אבנר. אתה הזכרת לי את זה בעצמך."
"אמא, בואי נדבר, זה טעות, שירן לא התכוונה—"
"אני גרה עכשיו ביד אליהו," אמרה מירב, והביטה על השולחן שלה, שולחן קטן, פורמייקה בז', ליד חלון פתוח שממנו נכנס ריח שכונה חדשה — פלאפל ממכונית, אבק, מישהו מכוונן רדיו לתחנת גלגלצ. "יש לי כאן מספיק זמן לענות לטלפון כשבא לי."
שקט בקו. ואז קולה של שירן ברקע, נמוך, לא מכוון אליה: "תגיד לה שהיא לא יכולה סתם כה—"
מירב ניתקה. היא הניחה את הטלפון על השולחן, הפכה אותו כדי שהמסך לא ידלוק, ושפכה לעצמה כוס תה מהקומקום החדש שקנתה בשוק הכרמל שבוע לפני כן — הראשון שהיה שלה בלבד מזה שלושים ואחת שנה.
בחוץ, מישהו החנה רכב, דלת נטרקה, ילד צחק בקומה מעל. מירב שתתה את התה עד תום, שטפה את הכוס, והניחה אותה להתייבש הפוכה על מגבת ניילון כתומה שהיתה תלויה ליד הכיור — בדיוק כמו שאהבה לסדר את המטבח שלה, לפני שהיה "שלה" רק בשם.
