מפתחות מדירה 12 ברחוב הרצל
חמש עשרה שנה גרתי באותו בניין בשכונת הדר בחיפה, ברחוב הרצל, ולא החלפתי איתו יותר ממילה "בוקר טוב" במדרגות. ארז שחורי, שלושים ושתיים, מתכנת מהקומה השנייה, עבר לגור שם בסתיו ובמשך השנה הראשונה היה בשבילי סתם הבחור שתמיד שכח לסגור את דלת חדר האשפה. שמי רבקה אלבז, בזמן האירועים הייתי בת שמונים ושש, והדירה שלי, מספר 12, היא גיבורת הסיפור הזה, אף על פי שכיום אני גרה במקום אחר.
זה התחיל מהברז. הברז במטבח שלי טפטף, התקשרתי לוועד הבית בפעם השלישית, והוא שמע מעבר לקיר שאני מתווכחת עם מישהו בטלפון, ופשוט הגיע עם מפתח צנרת. תיקן בעשרים דקות, שאל אם יש לי עוגה לתה, אמרתי שיש לי עוגת גבינה יבשה מהיום הקודם, וכך זה התחיל. הוא היה קופץ אליי בימי שלישי. אחר כך בימי שלישי וחמישי. ניגן על הפסנתר הישן שלי, שעמד ולא נגעו בו מאז שבעלי נפטר, זיוף נוראי, אבל ניגן.
הייתי חולה בלוקמיה כבר אז, רק לא אמרתי לו על זה במשך השנה הראשונה. נסעתי לטיפולי האונקולוגיה ברמב"ם לבד, במונית, וחזרתי כאילו לא קרה דבר. עד שיום אחד התעלפתי במדרגות, בדרך חזרה מבית המרקחת, והוא זה שמצא אותי שרועה על המדרגה השלישית, עם שקית התרופות מפוזרת על כל המדרגות. הוא לקח אותי למיון בפיאט פנדה הישנה שלו, בצבע שהוא קרא לו "בז' אדמה", ואני קראתי לו "הצבע שבגללו המכונית הזאת צריכה להתבייש לנסוע ברחוב".
הרופא בבית החולים אמר בלי כחל וסרק: גברת אלבז, במצב הזה את לא יכולה לגור לבדך. צריך סידור של עובדת סיעודית במשרה מלאה. הייתי אז בת שמונים ושש, הבן שלי גר בקנדה כבר עשרים שנה והתקשר פעם בחודש, הבת שלי נפטרה הרבה לפני כן, מסרטן. עובדת סיעודית פרטית במשרה מלאה עלתה אז בחיפה בסביבות שמונת אלפים שקל בחודש, והקצבה שלי, כולל הפנסיה של בעלי, לא הגיעה לחצי מהסכום הזה. בבית אבות בכרמל היה מקום פנוי, הראו לי אותו בתמונות — קירות נקיים, כיסאות פלסטיק, טלוויזיה במסדרון דלוקה כל היום בערוץ אחד.
ארז הגיע אליי עם הבשורה על בית האבות ואמר משפט אחד שאני זוכרת עד היום: "גברת רבקה, את עוברת לגור אצלי. יש לי חדר פנוי אחרי אח שלי, שעבר לתל אביב."
לא הסכמתי מיד. אמרתי שלא אהיה נטל על בחור עם חיים משלו, חברה, עבודה במשרה מלאה בחברת היי-טק במתם. הוא רק נופף בידו והתחיל לארוז את הספרים שלי בקרטונים שהביא מהסופר למטה.
בשנה הראשונה שם, בחדר הנוסף שהיה קודם מחסן לסקי ולמחשבים ישנים, הגוף שלי התחיל להתאושש מספיק כדי שאוכל לקום בבוקר בלי להיאחז במשקוף. הוא בישל — צריך להגיד את זה בכנות, לא טוב — החמין שלו היה טעים כמו משהו מקופסת שימורים, אבל בישל כל יום. השגיח שאקח את התרופות בשעות הנכונות, הגדיר לעצמו תזכורות בפלאפון. הוא נהג איתי לטיפולי הכימותרפיה ברמב"ם, ישב במסדרון עם הלפטופ ועבד מרחוק, כדי לא להפסיד יום משרד.
הוא גם גייס כספים — פתח מגבית באינטרנט, כי היו עוד הוצאות, תרופות שלא בסל הבריאות, מיטה סיעודית, ביקורים אצל גריאטר פרטי. הוא גייס במשך חצי שנה בערך עשרים ושמונה אלף שקל מאנשים שלא פגש אף פעם בחייו.
אבל זה לא היה רק טיפול בזקנה חולה. המשכנו לשחק קלפים אחרי ארוחת הערב, ישר, והוא תמיד רימה, ותמיד התוודה כשתפסתי אותו. בליל פסח הוא הניח על השולחן דג מהרשת, כי אמר שמסורת זה מסורת, אפילו אם הדג היה קפוא והוא לא היה לו מושג איך להכין אותו. מחוץ לחלון, ברחוב הרצל, אוטובוס קו 17 חרק בפניה מדי לילה בסביבות אחת עשרה, ובמשך השנה הראשונה הצליל הזה היה בשבילי סימן שאני בבית, שאני לא לבדי בחדר עם מספר על הדלת.
אבל המשפחה מעבר לאוקיינוס חשבה אחרת. הבן שלי, גבי, התקשר כשמלאה לי שבעים ושבע, אחרי שנה של מגוריי אצל ארז, והתחיל לדבר על הדירה, על זה שהיא עומדת ריקה, שאני משלמת ארנונה על שני מקומות, שכדאי שאמכור אותה ואעביר לו את הכסף, כי "בכל זאת לא תזדקקי לזה הרבה זמן". הוא אמר את זה ממש כך, בטלפון, ואני ישבתי על הספה של ארז עם כוס תה ושתקתי חצי דקה טובה.
לא מכרתי את הדירה. במקום זה נסעתי עם ארז לעורכת דין ברחוב החלוץ, עם תיקיית מסמכים שהחזקתי חודש שלם במגירת השידה, מחכה לרגע הנכון. חתמתי על שטר מתנה — דירה מספר 12 ברחוב הרצל, שישים ושניים מטר, עוברת לארז שחורי, בתמורה לטיפול לכל ימי חייי, שהוא כבר נתן לי בלי שום חוזה. עורכת הדין, אישה עם משקפיים במסגרת אדומה, שאלה אותי פעמיים אם אני מבינה את מה שאני עושה, אם מישהו מכריח אותי. אמרתי שאף אחד לא מכריח אותי, שאני זו שמחליטה למי אני משאירה את הרכוש שלי, ושאני בת שבעים ושבע, לא בת שמונה עשרה.
גבי התקשר כשנודע לו על זה מעורך הדין ששכר, כדי "לבדוק את מצב הרכוש של אמא". הוא צעק בטלפון שזה לא חוקי, שאיזה נוכל ניצל אישה זקנה וחולה. אמרתי לו בשקט, כשאני מחזיקה ביד עותק מהשטר, "הנוכל הזה ישב לידי בכימותרפיה ארבעים ושתיים פעמים, גבי. ואתה במשך עשרים שנה שלחת לי ברכה לראש השנה, כשנזכרת." שמתי את השפופרת בצד ולא עניתי לשום שיחה ממנו בחצי שנה.
דבורה, שכנה שלי מהבניין הישן ברחוב הרצל, אישה שגידלה לבד שלושה ילדים אחרי שהתאלמנה צעירה, הייתה זו שלימדה אותי לשחק רמי כשעברתי לגור אצל ארז, כי "אישה שלא משחקת קלפים נותנת לראש להזדקן מהר מדי". היא הייתה באה אלינו בימי שישי, יושבת על הספה ומספרת בדיחות ישנות שכולנו כבר שמענו פעמיים. נפטרה בחורף של השנה החמישית, בלי אזהרה, בשנתה. בהלוויה שלה הבנתי כמה מהחיים שלי עברו דרך הבניין הזה, דרך השכנות, דרך האנשים שלא היו משפחה על הנייר אבל היו המשפחה בפועל.
היום אני בת שמונים ושתיים, וכותבת את המילים האלה כשאני יושבת באותו חדר נוסף בדירת החדר ברחוב הרצל, לצד החלון, מקשיבה לאותו אוטובוס קו 17 שחורק בפניה. חמש שנים עברו מאז שהתעלפתי על המדרגה השלישית.
ארז התחתן בשנה שעברה. אשתו, נועה, אפתה לי לכבוד יום ההולדת עוגת תפוחים שהייתה טעימה יותר מכל החמין שהוא אי פעם הכין. הדירה מספר 12 עומדת כיום מושכרת לסטודנטים מהטכניון, ושכר הדירה ממנה מכסה את התרופות שלי, שהקצבה לא הייתה מכסה. גבי שלח לי השנה ברכה לפסח. עניתי לו בשורה אחת: תודה, אצלי הכול בסדר, יש לי משפחה טובה כאן, ברחוב הרצל.
